זמר לשבת

פרשת ויחי: בלוג חורפי

דומתני שפרשת השבוע שלנו לא לקוחה הפעם מספר הספרים כי אם מן הסופה ההולכת ומתרגשת עלינו, אחרי סתיו שחון וחם וחדשים של ציפייה לרטוב הרטוב הזה. במקורות שלנו, הגשם הוא הדרך האולטימטיבית של הקדוש ברוך הוא להביע את אהבתו או את הסתייגותו ממעשינו.

דומתני שפרשת השבוע שלנו לא לקוחה הפעם מספר הספרים כי אם מן הסופה ההולכת ומתרגשת עלינו, אחרי סתיו שחון וחם וחדשים של ציפייה לרטוב הרטוב הזה.במקורות שלנו,הגשם הוא הדרך האולטימטיבית של הקדוש ברוך הוא להביע את אהבתו או את הסתייגותו ממעשינו. בפרשה השניה מתוך קריאת שמע אנו קוראיםפעמיים ביוםעל הקשר ההדוק ביןשביעות רצונו של אלהים לבין הגשם. כאשר אנו מקיימים את המצוות אנו מתברכים:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶתה'אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:

דברים י"א

לא רק שיורד גשם, הוא גם בא בעתו–הגשם הראשון, היורה, מגיע בזמן כדי להשקות את השדות שנזרעו. גם המלקוש, הגשם האחרון, יורד בדיוק בזמן כדי לרוות את השדות אך לא לקלקל את התבואה שכברהבשילה אונקצרה. עד כאן ה"גזר", אבל כבר בפסוקיה הבאים מגיעגםה"מקל", וגם הוא קשור לגשם:

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַףה'בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁרה'נֹתֵן לָכֶם:

שם

הגמול על אי קיום המצוות, אם כן, אינו מאחר לבוא–עצירת הגשמים הינה עונש קולקטיבי על עבודה זרה ונטישת דרכי האלהיםשעלולותלהביא על העםאסון וכליה.

המים בכלל, והגשם בפרט,הם לא רק השפע האלוהי במובנו הפיסי, כי אם גם משל למרכיבים הרוחניים של חיינו:

ולכך נמשלה התורה למים שנאמר (ישעיה נה)"הוי כל צמא לכו למים", כשם שאין אדם מתבייש לומר לחברו השקני מים,

כך לא יתבייש לומר לקטן ממנו למדני תורה למדני דבר זה,

וכשם שהמים כל הרוצה לשתות ישתה בלא מחיר,

כך כל הרוצה ללמוד תורה לומד בלא מחיר ובלא כסף"

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל סימן ח

המים,כמו התורה, הם שילוב של הזול ביותר והיקר ביותר, מרכיב חיוני ביותר של חיינו–הם תמיד שם מקיפים אותנו, לא תמיד אנחנו מצליחים להבחין בהם.

רגשי הנחיתות שלנו כישראלים מעוררים תמיד את קנאתנו בחורף "אמיתי" כמו שיש מעבר לים. אנחנו בה בעת מלגלגים על עצמנו ומתפעלים מן המעט שיש לנו כאן. מבקרים את השיתוק הכללי של המשק עם רדתו של פתית השלג הראשון בהרי ירושלים, אך נהנים מכל רגע, מצלמים בלי סוף ועומדים בפקקים בדרכנו לעיר הקודש הלבנה, כעולי רגל מסורים.

שירו של נתן אלתרמן "דצמבר" התחבר לפני מעל 70 שנה, אך לא איבד כהוא זה מחינו ומהרלבנטיות שלו. אנחנו כמהים למעטמועקת-חורף בסגנון אירופי, אבל גם בשיא הסופה ריחם האביבי של התפוזים משתלט על הסופה. אבל גם לנו מגיעה קצת נחת, נשימה בין חמסין למשנהו, שנוכל "להשיב כוחות גנוזים להרוגי התמוזים".

דצמבר

מלים: נתן אלתרמן

לחן: משה וילנסקי

רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו

וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב

וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק-חָמוּץ

מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵי חוּץ,

לָלֶכֶת-לֶכֶת וְלִנְשֹׁם

אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם.

אֲוִיר שְׁקִיעוֹת. נִיחוֹחַ דַּק.

הַגֶּשֶׁם זֶה עַתָּה נִפְסַק.

בָּרְחוֹב שׁוֹטֵף גְוָדַלְקִיוִיד

וּבוֹ שׂוֹחֶה "הַמַּעֲבִיר" ...

עֲלֵה וְשׁוּט וְהִסְתַּכֵּל

עַד מַה יָּפָה הִיא הַתֵּבֵל ----

הַפָּנָסִים חִוְרֵי פָּנִים.

כְּחֻלּוֹת עֵינֵי הָעֲנָנִים.

וּמַשֶּׁהוּ מוּזָר כָּזֶה

לוֹחֵץ דּוּמָם עַל הֶחָזֶה.

לוֹחֵץ, קוֹרֵעַ וְדוֹרֵשׁ -

הַלֵּב רוֹצֶה לְהִתְעַטֵּשׁ.

דֶצֶמְבֶּר - חֹדֶשׁ מְקֻטַּר

רֵיחוֹת תַּפּוּחַ וּמָטָר.

אַתָּה נוֹתֵן כֹּחוֹת גְּנוּזִים

לַהֲרוּגֵי הַתַּמּוּזִים.

אַתָּה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב

מְעַט אָבִיב לְתֵל-אָבִיב.

י"ב בטבת תרצ"ה

18.12.1934