זמר לשבת

פרשת שמיני: מרוב אהבה

פרשת שמיני, הפרשה השלישית בספר ויקרא נפתחת בתיאור של סדרת קרבנות שמובאים אל המשכן ביום השמיני. פרשנים רבים סברו כי היום השמיני הינו יום חנוכת המשכן שחל לאחר שבעת ימי המילואים. הכל מתקדם כשורה, לפי ההוראות המפורטות שמקבלים משה ואהרן, והקרבנות מתקבלים לרצונו של אלוהים. אלא שאז משהו משתבש:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְקֹוָק: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

ויקרא י', א'-ג'.

נדב ואביהוא בני אהרן ממשיכים במלאכת הקרבת הקרבנות, אלא שככל הנראה נפל פגם כלשהו במעשיהם, הקטורת שהם מקריבים לפני ה' הינה אש זרה. לא לגמרי ברור מה הם עשו אך ברור שלא זו הייתה כוונת המשורר. עונשם נדב ואביהוא הוא חריף ומיידי – הם נשרפים באש האלהית . פרשנים רבים ניסו לעמוד על חטאם של בני אהרון ולהבין מה הפך את קרבנם לאש זרה ומהי ההצדקה לעונש הקשה. דון יצחק אברבנאל מסכם בפירושו חמשה הסברים אפשריים של חכמינו:

אברבנאל ויקרא פרק ט

מצינו לחז"ל בזה חמש דעות:

האחת -שמתו לפי שהביאו האש מדירתם אש זרה אשר לא ציווה אותם.

השניה -שהורו הוראה בפני משה רבם כי הם דרשו ונתנו בני אהרן אש על המזבח אבל לפי שעשוהו מעצמם מתו.

השלישית -לפי שנכנסו שתויי יין למקדש וסמכו זה למה שצוה מיד לאהרן 'יין ושכר אל תשת'.

הרביעית- לפי שהיו בני שחץ, ולא נשאו נשים בגאוותם...

החמישית- שמתו בעוון אביהם ממעשה העגל.

ההסברים לעונשם הקשה של נדב ואביהוא הם מגוונים – החל מהתלהבות יתרה שהביאה את נדב ואביהו להקריב אש אף על פי שלא נצטוו על כך במפורש, דרך חוסר כבוד כלפי אביהם או שכרות, ועד שחצנות שמביאה אותם להתנזרות מנשים. ההסבר האחרון הוא שהחטא כלל לא היה שלהם, אלא שהם משלמים במותם על חטאיו של משה.

ריבוי ההסברים מעיד אולי יותר מכל על כך שאין הסבר אחד משכנע למוות הפתאומי והנורא. היו בנים, ואינם עוד. ברגע הדרמאטי הזה בפרשה, המצלמה של הבמאי המקראי מופנית אל אהרן, האב השכול, מתמקדת בפניו, מחפשת בהם משהו. אבל היא אינה מוצאת בהם דבר: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

ספרות דרמאטית מספרת לנו בדרך כלל מה עושים הגיבורים, אבל כאן שתיקתו של אהרון כה רועמת עד שהתורה טורחת לספר לנו דווקא על מה שהגיבוראיננועושה - "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

כמו את עונש המוות שנגזר על נדב ואביהוא, כך גם את שתיקתו של אהרון אביהם אפשר לפרש בדרכים שונות. אברבנאל מציע ששתיקתו של אהרון נובעת מכך שהדיבור פשוט נעתק מפיו

"לא נותרה בו נשמה, והדיבור אין בו".

צערו של אהרון היה כה גדול עד שהוא לא הצליח לבטא אותו. ואולי יש מקום לשאול כאן האם מדובר בשתיקה מבחירה או בשתיקה שנובעת מחוסר יכולת לדבר.

שתיקתו של אהרון העלתה אצלי אסוציאציה לשירו של יוסי בנאי "מרוב אהבה שותק". האהבה שהשיר הזה מתאר היא אמנם אהבה רומנטית ולא אהבה בין אב לבניו, אבל גם כאן האוהב נתקף באלם. מסביבו נדמה שהכל יודעים לומר את המלים הנכונות ברגע הנכון, ואילו הוא – מרוב אהבה – שותק.

כְּשֶׁהַהוּא אוֹהֵב אֶת הַהִיא

תָּמִיד הוּא אוֹמֵר לָהּ,
חוֹזֵר וְאוֹמֵר לָהּ

כַּמָּה הִיא אֱלֹהִית.

כְּשֶׁעֲנַן אוֹהֵב עֲנָנָה

תָּמִיד הוּא אוֹמֵר לָהּ,
חוֹזֵר וְאוֹמֵר לָהּ:

אַתְּ כָּל כָּךְ עֲדִינָה.

וְרַק אֲנִי מֵרֹב אַהֲבָה שׁוֹתֵק.

האם שתיקתו של האוהב בשיר היא בחירה, או שהיא נובעת מחוסר יכולת לומר את אשר על לבו? האם הוא היה רוצה למצוא את המלים הנכונות להביע את אהבתו, או שבעיניו דווקא השתיקה היא הביטוי העליון לאהבה, שכן אין מלים שיספיקו לתאר את עצמתו של הרגש שהוא חש.

ומה על הנאהב? מה הוא חושב על ביטויי אהבה אילמים?

אהרון, כך נראה לי, מרוב אהבה – שותק. לא ברור מה הוא הספיק לומר לבניו בחייהם, אם בכלל. את המועד האחרון להביע אהבה הוא כנראה איחר, ומה נותר לו לעשות חוץ מאשר לשתוק מרוב אהבה.

מרוב אהבה

מלים: יוסי בנאי

לחן: מתי כספי

כְּשֶׁהַהוּא אוֹהֵב אֶת הַהִיא

תָּמִיד הוּא אוֹמֵר לָהּ,
חוֹזֵר וְאוֹמֵר לָהּ

כַּמָּה הִיא אֱלֹהִית.

כְּשֶׁעֲנַן אוֹהֵב עֲנָנָה

תָּמִיד הוּא אוֹמֵר לָהּ,
חוֹזֵר וְאוֹמֵר לָהּ:

אַתְּ כָּל כָּךְ עֲדִינָה.

וְרַק אֲנִי מֵרֹב אַהֲבָה שׁוֹתֵק.

כְּשֶׁהַזְּבוּב אוֹהֵב אֶת הַזְבוּבִית

תָּמִיד הוּא אוֹמֵר לָהּ,
חוֹזֵר וְאוֹמֵר לָהּ

הִיא כֻּלָּהּ יַפְיָפִית.

כְּשֶׁהַפִּיל אוֹהֵב אֶת הַפִּילָה

תָּמִיד הוּא אוֹמֵר לָהּ,
חוֹזֵר וְאוֹמֵר לָהּ:

בּוֹאִי בּוֹאִי כַּלָּה.

וְרַק אֲנִי מֵרֹב אַהֲבָה שׁוֹתֵק.

כְּשֶׁמַּלְאַךְ אוֹהֵב מַלְאָכִית

תָּמִיד הוּא אוֹמֵר לָהּ,
חוֹזֵר וְאוֹמֵר לָהּ

אַתְּ הֲכִי חֲתִיכִית

כְּשֶׁהַפְּסִיק אוֹהֵב אֶת הַנְּקֻדָּה

תָּמִיד הוּא אוֹמֵר לָהּ,
חוֹזֵר וְאָמַר לָהּ

שֶׁהוּא פְּסִיק עַל יָדָהּ.

וְרַק אֲנִי מֵרֹב אַהֲבָה שׁוֹתֵק.
שׁוֹתֵק.