מן התקשורת

גלעד קריב ב"הארץ" אטימות הלב של בן דהן

גלעד קריב // הארץ // 21.8.16
לכתבה באתר העיתון

הודעת שר הביטחון, כי חיילי צה"ל לא יורשו להתנדב בגני ילדים של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, גזלה את הקרדיט ממוביל המאבק האמיתי: הרב אלי בן דהן. בניגוד ללשכת השר, שהסתפקה בהודעה לקונית, הקפיד סגן שר הביטחון להתראיין בהרחבה ולהדגיש כי ההחלטה בסוגיה מתחייבת מן הכלל היהודי "עניי עירך קודמים". בן דהן הניח כנראה שהמאזינים יקבלו את פרשנותו כתורה משמים. אבל כתלמיד חכם, הוא בוודאי יודע שעמדת המקורות ההלכתיים מורכבת בהרבה מהצהרתו הפשטנית ושאם כבר אפשר לגזור ממנה מסקנה, היא הפוכה מזו שהציג.

הכלל שציטט סגן השר קשור לסדר העדיפויות שקבעה ההלכה להענקת סיוע לזולת. במסגרתו אכן ניתנה עדיפות להענקת סיוע לבן עמנו על פני סיוע לאדם נוכרי, ממש כשם שאדם מחויב להעדיף את בן משפחתו על פני אדם זר. עם זאת, עצם הכללתו של האדם הנוכרי במדרג העדיפויות מלמדת דווקא, כי יש חובה הלכתית להושיט סיוע ותמיכה גם למי שאינו יהודי. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הקביעה המפורשת של התלמוד, שלפיה "מפרנסים עניי נוכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום" (גיטין סא ע"א).

כאשר מצרפים לקביעה זו את הכלל המאוחר, שלפיו "והקבועים בעיר קרואים עניי העיר" (שולחן ערוך, יורה דעה רנא), עולה כי המסקנה מהדיון ההלכתי היא שראוי להתנדב לטובת ילדיהם של מבקשי מקלט — גם אם בהיקף מצומצם מההתנדבות לטובת ילדים ישראלים. הד נוסף לחובה זו אפשר למצוא באחת הפרשנויות החשובות לסוגיית התלמוד, שבה מופיע הכלל "עניי עירך הקודמים" (בבא מציעא, עא ע"א). מנחם המאירי, מהבולטים בין פרשני התלמוד בימי הביניים, כותב: "... ומכל מקום אף לגוי בשכר יש בו צד מצווה ומוסר, הואיל ובא לפניך — אל תשיבהו ריקם".

התעלמותו של בן דהן מרוב רבדיו של הדיון ההלכתי אינה מקרית, ובוודאי אינה תוצאה של קוצר הזמן שעמד לרשותו בראיונות. תופעה דומה ניכרת בכתיבה ההלכתית בנושאים ציבוריים ואקטואליים של קבוצת רבנים גדולה, שבן דהן נמנה עמה. מאפייניה הם השטחה של הדיון ההלכתי, הצגת מקורות באופן פשטני והתעלמות גורפת ממקורות אחרים ומדעות הלכתיות סותרות.

אלו תווי ההיכר של התשובות ההלכתיות בעניין השכרת דירות לערבים, שכתב הרב הגזען שמואל אליהו וזו בדיוק היתה דרכו של הרב הצבאי הראשי החדש בתשובות שפירסם באינטרנט לפני כעשר שנים, שלפיהן יש לשרוף עותקים של הברית החדשה. בהינתן הלך הרוח הפשטני והמסוכן הזה, שהופך את המסורת היהודית למקור סמכות להסתגרות, בדלנות ולאומנות, מה הפלא שמנהיג כנופיית להב"ה, בנצי גופשטיין, מטיח בחבריו הרבנים שפשיטא ששריפת כנסיות היא דבר ראוי — הרי כך פסק הרמב"ם במפורש.

ביצירה ההלכתית, המשתרעת על פני למעלה מ–2,500 שנים של שקלא וטריא, ניתן למצוא כמעט הכל: פסגות של סובלנות ומתינות ותהומות של קנאות וקיצוניות. מי שמצטט את מקורות היהדות כאילו יש בהם רק אישור לעמדות הומניסטיות עושה מעשה של איוולת ועצימת עיניים. מי שמצטט מקורות אלו כאילו יש בהם רק ביטוי לעמדות של הסתגרות ואתנוצנטריות עושה מעשה של רשעות, גסות ואטימות לב. בראש וראשונה כלפי אלו שאמנם אינם בני עמנו, אך נבראו בצלם בדיוק כמונו, ולא פחות מכך גם כלפי המסורת היהודית עצמה והניסיון להעניק לה מקום בחיינו הציבוריים.

ואם נדרשנו לעיסוק בעניי עירנו, ראוי לציין, שבימים שבהם פעל סגן השר בנחישות לעצור את התנדבותם ה"לא יהודית" של חיילי צה"ל, התפרסם המדד החברתי של חברי הכנסת. במדד, המדרג את חברי הכנסת לפי תרומתם לקידום סוגיות חברתיות, ניצב הרב בן דהן במקום ה–111. בין כל חברי סיעתו, רק ח"כ בצלאל סמוטריץ' מדורג במקום נמוך יותר. לשיטתם, הדרך הטובה ביותר לטפל במצוקותיהם של תושבי דרום תל אביב היא לדאוג שמצוקתם של מבקשי המקלט ומהגרי העבודה החיים בשכונותיהם תהיה גדולה בהרבה. כמה טוב שהראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים, תוך תמיכה בפרשנות פשטנית של המסורת היהודית.