כתבות

איך זה להרגיש לפני...- מחשבות לימי בין המייצרים

הרב ישי רון

יש אסונות שניחתים בהפתעה- "כרעם ביום בהיר": בפּוֹמְפֵּי העליזה חגגו את ההווה כאילו אין מחר, או בעצם כאילו מובטח שהיום הזה ימשך לנצח; משתאות, אהבות, ושחיתויות קטנות וגדולות, איזה כיף. ופתאום הכל השתבש בַּאחת ונקבר תחת מעטה כבד של אפר מתפרץ מהר הגעש הזועם- וזוב.

אפשר כי, לו היו פחות עולזים ויותר קשובים לרחשי האדמה יכלו התושבים להתכונן לפורענות? זאת חֹכמה שבדיעבד שאינה שווה הרבה (חוץ מלקח לעתיד, שבד"כ לא נלמד), שכן את העבר לא ניתן לשנות (אפילו אלוהים אינו יכול). ובכלל, חֹכמה שלאחר מעשה זה "לא-חֹכמה"! ה"חֹכמה"-להבין רגע לפני! כשעוד אפשר לעשות דבר מה. חז"ל אמרו: "איזהו חכם-הרואה את הנולד" [מסכת תמיד ל"ב ע"א]: החוכמה היא לצפות ולהתכונן מראש למה שיקרה- זאת חכמת הנביא. לפי גישת הרמב"ם, הנביא איננו כמו האסטרולוג, או שאר מאחזי עיניים, המתיימרים לדעת את העתיד (כיוון שהעתיד פתוח, ואפשר לבחור). הנביא הוא אדם, בעל רגישות אנושית מיוחדת, הקשוב לרחשי ההוויה הנוכחַת וממנה מסיק על המסתבר בעתיד. כפי שנאמר במקורותינו (תוספות למסכת יבמות נ ע"א): "אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות". מתוך שהנביא מעמיק לראות במציאות הקיימת הוא למד על הראוי להיות.

האם בפּוֹמְפֵּי ניתן היה לצפות את האסון הממשמש ובא? ייתכן שהיו רמזים, אך אפשר שהם הודחקו; ואולי אף היה מי שצעק בכיכרות העיר והזהיר שהקץ קרב (כמו "האיש המטורף" של ניטשה) אך איש לא הטה אוזן לשמוע; או שמא הבינו התושבים במעומעם, או אפילו בבהירות, את העומד להתרחש אך חשו חסרי אונים, כאילו הגורל כבר נגזר מראש, ובמקום לעשות מעשה עבדו מנגנוני ההכחשה שעות נוספות. מצד שני, כיוון שרוב הסיכויים שממילא לא ניתן היה לעשות שום-דבר, יתכן כי דווקא שפר גורלם של תושבי העיר השאננה, שכן אך רגע לפני מותם חיו את חייהם בנעימים וללא דאגות. ...אמרנו אסקפיזם?!

יש פורענויות שניתן היה לצפותם מראש: ערב חורבן בית המקדש הראשון (586 לפנ"ס) הכתובת היתה על הקיר: ישעיה הנביא בחזונו מזהה את האסון המתקרב בשל השחיתות החברתית ההרסנית (ישעיהו א): "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, ...שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם." ושליחותו הנבואית של ירמיהו לא היתה אלא זעקת התראה לנוכח העומד להתרחש. ירמיהו, נביא החורבן (שחווה לבסוף את החורבן על בשרו) לא בחל במילים לתאר את עומק הסיאוב החברתי שיוביל לאסון. את האצבע המאשימה הוא הפנה בראש ובראשונה כנגד מנהיגי הדת (ירמיהו ב): "... וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה. הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה', וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי, וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ:."

ירמיהו בז ל"תֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה" שנהגו בתורה כבעלים ועשוה כרדום לחפור בו (רש"י מפרש "תֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה" – הסנהדרין; והפרשן רד"ק כותב: "תֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה" - הם החכמים לומדי התורה (ש)"לֹא יְדָעוּנִי"- שלא למדו התורה לִשמה, לקיים מה שכתוב בה, אלא לומדים בפה ולב בלב, זהו 'לֹא יְדָעוּנִי'. כי המחשבה הטובה והמעשים הטובים הוא דעתה [של התורה] לא הלימוד לבד..."). ירמיהו גם לא התרשם מהאדיקות הכוהנית המזויפת, ופונה אל העם ואומר (ירמיהו ז): "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם."

במילים אחרות, ירמיהו אומר: אל תאמינו לאלה שמצקצקים בלשונם מילים גבוהות אודות כוחו המאגי של בית המקדש- "הֵיכַל ה' " שיגן עלינו בעת צרה. ההגנה, כך אומר הנביא, תבוא רק עם כינונה של חברה מוסרית ואכפתית.

תגובתם האלימה של כהני-הדת, ושאר מקורבים לצלחת, לדברי ירמיהו לא אחרה לבוא (ירמיהו כו 7): "וַיִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם אֶת יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית ה'. וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת: מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב? וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה': ...(יא) וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם:"


המראַה החברתית שהציב ירמיהו לא נעמה להנהגה המושחתת, אך במקום להתמודד עם הביקורת הנוקבת ולתקן את דרכיהם הנלוזות, בחרו ספסרי-הדת להטיח בירמיהו האשמות, שבתרגום לימינו (בשפת הטוקבקים) היו נשמעות כך: עוכר-ישראל, סמולני שרוצה לזרוע פחד ופירוד בעם. והסוף הרי ידוע- ירמיהו צדק!

ערב חורבן בית שני כבר לא היו נביאים במינוי אלוהי, אך היה אחד-ריב"ז שמו (רבן יוחנן בן זכאי), שהבין כי אין תקומה לעם ישראל בהנהגת קנאי-הדת הבריונים שרצו במלחמה עם הרומאים בכל מחיר (וקיבלו!). בזכות תושייתו וניתוח נכון של העומד להתחולל (חורבן) הציל ריב"ז את העם מקנאיו ואִפשר את המשך הקיום היהודי.

היש חדש תחת השמש?! בפרפרזה על דברי יצחק שמיר ז"ל: השחיתות אותה שחיתות, והניצול הציני של הדת- גם הוא "מריח" דומה...

ואם אשוב לשאלה שבה פתחתי- "איך זה להרגיש לפני חורבן?", אני תוהה (וחרד) מה יאמרו היסטוריונים בעוד 20 או 50 שנה על תקופתנו: נראה כי הפונדמנטליזם הדתי האלים הולך ומתעצם, תוך ניצול ציני של משאבי הרוח והתרבות של החברה הליבראלית, ועימו דיכוי הרוח החופשית שבאדם (וכרגיל, הראשונות לשלם את המחיר הן הנשים). ולמולו ניצבת, סובלנית ומבוישת, הרוח הליבראלית שמאמינה ב"חופש-האדם" (גם החופש להיות פונדמנטליסט). ואולי, בטרם יהיה מאוחר, יש לדרוש מן החברה הליבראלית לעשות מעשה ולהיאבק על דרכה...?

נייחל שנזכה לימים טובים יותר.