כתבות

לכבוד יום האישה הבינלאומי: רַבּוֹת עָשׂוּ חָיִל


ליאורה אזרחי -ורד

הרבה טללית שביטרבנות נשית היא תופעה חדשה יחסית בתולדות העם היהודי ורק עכשיו אנו מתחילים לקצור את הפירות וליהנות מהתרומה האדירה של רבות להתפתחותה של הקהילה היהודית והישראלית. לא פשוט להות רבה. החל משם התואר שנשמע לעיתים זר לאנשים, מבטי הפליאה והתימהון שאת אישה בתפקיד מסורתי של גבר וכלה בתגובות גסות רוח ושוביניסטיות ממש. רבות צריכות להתמודד עם אתגר כפול בחברה הישראלית- כרפורמיות וכנשים. יחד עם זאת הרבנות הנשית מביאה עמה הזדמנויות רבות למפגש אנושי מרגש ומרתק, הזדמנות להנהיג וליצור שותפויות משמעותיות ולהוביל שינוי בחברה הישראלית. עצם המפגש עם רבה מעורר שיח ומערער על הסדר החברתי הקיים. עבור נשים צעירות ונערות המפגש יכול להיות משחרר ומוכיח שהיהדות היא גם שלהן.

גם אני, כפרח רבנות לעתיד, שואלת את עצמי כל הזמן מה המשמעות עבורי של רבנות נשית. האם היא בהכרח שונה מרבנות גברית? האם אין רק רבנות, מבלי שיש צורך לחלוקה מגדרית? ואם יש הבדלים, איזה ייחוד אנו מביאות כנשים לקהילות ולאנשים עמם אנחנו עובדות? העובדה שאני אישה היא עובדה בלתי נפרדת מזהותי הבסיסית ביותר, כמו צבע העיניים שלי או הצליל של הקול שלי. לא ניתן להפריד את זהותי הנשית מזהותי האנושית והרבנות בהכרח נובעת מהזהויות הללו.

לכבוד יום האישה הבינלאומי שאלנו חמש רבות שהוסכמו בשלושת השנים האחרונות לנסות ולהאיר אור על השאלות- מהי רבנות נשית, מיהן מורות הדרך שלנו ואיזו עצה הן היו משיאות לנשים שרוצות להנהיג מנהיגות דתית ורוחנית כרבות בישראל. הרבות הן: הרבה טללית שביט (מורה ורבה בקיבוץ בית השיטה), הרבה אילה סמואלסהרבה נעמה דפני-קלן (רבת קהילת "אוהל אברהם" בחיפה), הרבה איילה רונן-סמואלס (רבת קהילת "תפילת האדם" בקיסריה), הרבה נועה סתת (מנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה) והרבה גלית קדם-כהן (רבת קהילת "קודש וחול" בחולון).

לסיום- ברוח ההיתולית יותר של חג הפורים שאלנו כל אחת מהן שאלה מורכבת הקשורה לזהות חיצונית כרבות רפורמיות- האם אתן חובשות כיפה ואם כן איזו סוג של כיפה? סוגיית הכיפה עבור נשים היא סוגייה מורכבת, הרבה יותר מהתעטפות בטלית. חשתי שיש כאן מקום להראות את הגיוון ביחס שלנו לסמלים חיצוניים שונים שמיד מתייגים אותנו עבור האחר ואצל הנשים היחס הזה מורכב עוד יותר מכיוון שמדובר בסמל גברי מאוד, ובעל הקשרים חברתיים ופוליטיים ברורים.

מי הן מורות הדרך, הרבות שהשפיעו עליכן?

נועה סתת: המלווה שלי בקולג' היתה הרבה עדה זבידוב, ממנה למדתי המון על סבלנות, הקשה, ודיוק. המורה ממנה שאבתי המון השראה היא ספטימה קלארק, מורה שהשתמשה בהוראה ובליווי רוחני כדי ליצור מציאות צודקת.

נעמה דפני-קלן: הרבה נשים. בעיקר רבות ישראליות מ"הדור הראשון" – מאיה לייבוביץ', נעמה קלמן, כנרת שריון. אבל אני מקבלת הרבה השראה גם מעמיתותי שהוסמכו מאוחר יותר. אני גם מקבלת הרבה השראה מרבנים, דרך אגב.

טללית שביט: בנערותי ובצעירותי לא הכרתי רבנים (גברים, ובוודאי שגם לא נשים) וכמי שגדלה בקהילה קטנה וצפופה לא זכורות לי נשים בעמדות מנהיגות רוחנית. את סקרנותי משכו נשים בקיבוץ שלא הלכו בתלם: נשים שלא עשו מה שציפו מהן, התחברו עם מתנדבים מחו"ל, עישנו, רקדו, לא היה אכפת להן ש"ידברו עליהן" ובעיקר שידרו – "אני אעשה מה שמתאים לי". מאוחר יותר כשיצאתי מהקיבוץ הכרתי קבוצות נשים פמיניסטיות ואז נפגשתי עם נשים שנתנו לי השראה לעשייה ושינויי חברתי. לצערי, טרם הכרתי אז נשים שהיו מנהיגות בעולמות הרוח והתרבות. בשדה העשייה החברתית מצאתי נשים אקטיביסטיות שהיוו מודל עבורי. לפני שבוע התכנסה וועידת התנועה הרפורמית ומצאתי עצמי מוקפת בנשים רבות, מרשימות, חכמות, פועלות בקהילות ובשדות נוספים. התמלאתי גאווה על שייכותי לחבורה מרשימה ונפלאה זאת.

גלית קדם-כהן: עבורי כל אישה שהחליטה להשמיע את קולה ולהשאיר את חותמה בעולם מעוררת השראה. הואיל וחונכנו כולנו על דמויות מופת גבריות, לא קל לענות על השאלה הזאת ולנקוב בשם, אז אני חוזרת לאימותיי הקדמוניות. מרים ומיכל [במיוחד באופן שבו הן מתוארות בספרות חז"ל] תמיד מרגשות אותי. כיום, אחיותי האורתודוכסיות הפועלות לשינוי עמדות ופרקטיקות בעולם החרדי והדתי-לאומי הן גיבורות של ממש עבורי.

מהי הייחודיות שלך כאישה בעולם הרבנות?

איילה רונן-סמואלס: תשובה מורכבת. כאשה עומדים לזכותי כל היתרונות של התנהגות נשית ופעולה נשית. קל יותר לשתף פעולה ולהיעזר בנשים-רבות ובנשים בכלל. בעולם של היהדות הליברלית נשים משמעותיות יותר מגברים ויש לזה השלכות על התפקוד של רבה-אשה. מרבית התפקידים הרבניים מתאימים מאד לנשים וכאישה קל לי לבצע אותם. בעיקר, הפעילות בקהילה, שאין בה מקום רב לתחרותיות, לשאפתנות אישית ולכוחנות, היא התנהגות בעלת מאפיינים הנחשבים לנשיים וכאלה שנשים מרגישות בהן נוח.

מן הצד השני, בישראל המושג אשה-רבה הוא חדשני מאד, יוצא דופן ולעומתי. זה משפיע מאד על כל מפגש ראשוני שלי עם ישראלים. גם אם תגובתם חיובית, היא באה מנקודת מוצא של הפתעה וסקרנות. עם הזמן וההיכרות אלה מיטשטשים, אבל בתחילה הם משמעותיים. יש מקומות ותחומים שסגורים בפני, כאשה-רבה, ושעלי להיאבק אם ברצוני להיכנס אליהם. כך למשל, בשיתופי פעולה עם אורתודוכסים, העובדה שאני אשה משמעותית מאד ומקשה על עבודה משותפת. דוגמה אחרת- רבנים רפורמים גברים משיאים הרבה מאד זוגות בישראל. רבני קהילה יכולים לגייס כך כספים משמעותיים מאד לקהילה ולקרן הרב. אבל הרוב המוחלט של ישראלים המעונינים בחופה רפורמית עדיין מבקשים שהרב יהיה גבר. אלה דוגמאות שממחישות שלמרות השיוויון המגדרי בתנועה , הרי שהמציאות הישראלית יוצרת פערים מקצועיים בין רבנים לרבות. ההבדלים האלה עדיין לא נלקחים בחשבון על ידי התנועה כמעסיק שלנו.

​אחת המשימות שלנו כרבות, היא לזהות את הנקודות העיוורות בתמונת העולם השוויונית לכאורה ולפעול להאיר אותן ולהתמודד עם המשמעויות שלהן.

נעמה דפני-קלן: אני חושבת שכל אחד מביא את הייחודיות שלו – גברים כנשים. באופן אישי אני חושבת שאני מביאה מאוד את האמהות שלי לתוך עולם הרבנות, ואת הצורך למצוא משמעות דתית גם בהיבטים ה"חילוניים" של החיים: גידול ילדים וכו'. למרות שאני מקווה מאוד שזה נובע מהיותי הורה ולא מהיותי אישה. זה מאפשר לי לפעמים להסתכל על טקסטים וטקסים מזווית אחרת.

טללית שביט: מוזר, אבל אפילו היום כשאני מציגה עצמי כרבה מורמות גבות רבות של גברים ושל נשים. נראה לי שבחברה הישראלית אנחנו עדיין בגדר "קוריוז". כרבה עיקר עיסוקי הוא בהוראת יהדות בבתי מדרש שונים, הנחיית קבוצות מגוונות והנחיית תפילות וטקסים.

אני רואה את תפקידי בעיקר ללוות אנשים ברגעים החשובים להם בחייהם, וביחד לייצר משמעות וערך לחיים.

אני נוהגת ללמוד יחד עם הנועצים את ההלכה וההגות אך אינני נוקטת באמירה של "כך זה" או "היהדות היא כזאת". כשביקשו ממני "לפסוק הלכה" – סירבתי. חשבתי שעל האדם לקבל החלטותיו על פי שיקול דעתו הנתמך בתהליך לימודי, רגשי ורוחני.

כאשה רבה אני מקבלת החלטות בקהילה בשיתוף מלא של הקהילה, בהתייעצות וחשיבה משותפת, ורואה עצמי כחלק משמעותי בתוך הקהילה הרחבה. אינני יודעת האם התייעצות ושיתוף, האצלת סמכויות וכו' קשורים להיותי אשה. אני יודעת שאני כרבה ממקמת עצמי בתוך הקהילה ולא מעל או מחוץ לה.

גלית קדם-כהן: משום שרבה-אישה היא פחות שכיחה בחברה הישראלית, אני רואה שיש דבר אחד שאני לא זוכה לו- אדישות. כשאני עולה לדבר או להוביל, במיוחד בקהלים חדשים, משתרר קשב מיוחד של מתח וסקרנות. בו בעת, הנוכחות שלי כאישה במרחב הרבני-מנהיגותי מאפשרת שיחה לא מובנת מאליו, והיא מעוררת נושאים אחרים שאני מעריכה שלא עולים באופן פשוט עם רב-גבר שאת כולם הייתי מכניסה תחת הכותרת "הנכחת הגוף": פריון, מיניות, הורות וקרירה, בריאות ועוד.

נועה סתת: כאישה וכלסבית חוויתי צורות שונות של דיכוי, השתקה ובושה. אני מקווה שפיתחתי רגישות לנושאים הללו ושברבנות שלי אוכל לסייע לא\נשים לצאת ממצבים של דיכוי תוך רגישות לאתגר הרוחני של שינוי חברתי.

איזה דבר תורה היית מלמדת צעירות שרוצות להיות מנהיגות רוחניות?

טללית שביט: קודם כל לא לוותר על הקול האישי. להשמיע אותו. גם אם מיתרי הקול חורקים לפעמים. לא לתת לסטריאוטיפים על נשים לשתק אתכן. תזכרו מי אתן, במה אתן מאמינות ומהן הכוונות העמוקות שלכן. מדי פעם מותר גם לזחול בחזרה לסדינים ולנוח ואח"כ לשוב עם כוחות מחודשים.

לא לוותר על הצורך באהבה, במשפחה, בהערכה, בעזרה. למצוא איזונים המתאימים לכל אחת. לברר לעצמך היכן התשוקה שלך ושם לפעול. אז תהיי מדויקת לעצמך ולסביבה.

גלית קדם-כהן: בעיני סיפורה של אסתר והמהפך שהיא עוברת אחרי השיחה עם מרדכי הוא פוקח עיניים. הייתי רוצה שנבין שכולנו, גברים ונשים כאחד, שבוים בתפיסות דכאניות שהמין הביולוגי, המעמד, המוצא והייחוס שלנו מכתיבים את מסלול חיינו ללא תלות בנטיות האישיות של כל אחד ואחד. אסתר לומדת ש"להיות יפה ולשתוק" היא ככל הנראה לא הייעוד שלה כמלכה. למצוא את המלכות הזאת בתוכנו, להיות מודעות ולמרוד כנגד חיפצון, דעות קדומות והשתקה, היא שיעור חשוב מאין כמותו לצעירות ובוגרות כאחד.

נועה סתת: אותו דבר תורה שהייתי מלמדת צעירים שרוצים להיות רבנים. את הפסוק האהוב עלי, בראשית כא' יז': "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם."-הפסוק המספר על היכולת של אלוהים לראות את ישמעאל- תינוק, על סף המוות, שננטש על-ידי אימו ואביו. אלוהים יכול להיות איתנו גם במצבים הקשים ביותר שלנו. עלינו לנסות ולהרגיש ולתקשר את היכולת הזו.

איילה רונן-סמואלס: כמוסמכת טריה, יחסית, אני נזהרת בעצות. מה שעוזר לי מאד בעבודתי כרבה בודדה בשטח, הוא מעגל הרבות החברות שסביבי. המעגל הזה מאפשר תמיכה, עזרה ממשית והשראה שבלעדיהן הכל היה קשה ומסובך יותר. נדמה לי, שזה לא מקרה שהמעגל הזה - בחלקו וירטואלי - מורכב כולו מרבות. החברות שלי הן לפעמים הרבות שלי, לפעמים החבורה שלי והן עמיתותי במלוא מובן המילה. אם לנסח את זה כעצה: גם אחרי ההסמכה חפשי את החברות שלך. הן כאן.

נעמה דפני-קלן: שאלה קשה. ברוח ימים אלה, הייתי קוראת יחד את ממגילת אסתר: "ומי יודע אם לעת כזאת?" ומשוחחת על היכולת שלנו להתגבר על תחושות של "מי אני" ו"אני לא מספיקה", ולמצוא את הכוחות כמו אסתר כדי לפעול בעולם. מרתק לראות איך אסתר מבקשת תמיכה קהילתית מהעם לפני שהיא פונה לאחשוורוש ומזכירה לנו כמה חשוב לשאוב כוחות מהקהילה שסובבת אותנו, ושלא חייבים להתמודד עם הכול לבד.

ולסיום: האם את הולכת עם כיפה? אם, עם איזו?

גלית קדם כהן: איני נוהגת לחבוש כיפה. אישית, לא גדלתי במשפחה חובשת כיפה משום סוג ועל כן מנהג זה זר לי. כמו כן, חלק מהמסע הרבני שלי היא למצוא נתיבים אותנטיים לביטוי יהודי ורוחני, ובכך אני מעודדת כל אחת ואחד למצוא את אופני הביטוי הנכונים עבורה. לפני שבועות מספר ערכתי בת מצווה לנערה מיוחדת שבחרה לחבוש כיפה, וזה היה נהדר: היא חבשה כיפה, ואילו אני-לא! הבחירה האישית במיטבה.

נעמה דפני-קלן: אני הולכת עם כיפה רק באירועים מסויימים כמו תפילות וטקסים (לצערי... הייתי שמחה לחבוש כיפה יותר, אבל הנסיון מלמד שאנשים כל כך עסוקים במה שיש לי על הראש, שקשה להם להתרכז במה שיוצא לי מהפה... ), ואז מדובר בכיפה בוכרית או כובע דומה.

נועה סתת: אני לא חובשת כיפה אלא בעת הנחיית טקסים.

טללית שביט: יש לי כיפה שסרג לי חברי הטוב הרב איאן צ'סר טרן. אני בחרתי את הצבעים: סגול, ורוד, תכלת ולבן. בכיפה הגדולה והיפה הזאת שזרתי סרט ורוד והוא משלשל על השער שלי מאחור.. אני חובשת את הכיפה בתפילה בלבד והיא (כמו הטלית) מסייעים לי לזקוף את עמוד השדרה, לזכור מי אני ומה תפקידי ובעיקר להתחבר פנימה ומעלה.

איילה רונן-סמואלס: אני לא הולכת עם כיפה.