כתבות

הרהורים על אריות, חירות בזמן סגר, וסלון בלי רמזורים.

הרב מורי לי-דר


הסגר ההולך ומתהדק  מעצים את הדהודי  תיבת התהודה שלי.
האלגוריתמים ששולטים בחיי לא מפסיקים לספר לי דרך  הפייסבוק, הווטסאפ, היוטיוב, הדואר האלקטרוני שלי , ועוד, את עצמי ואת דעותי, למוות. 
בחסות הסגר העולמי, גם עולמי שלי הולך ומתמסגר לכדי מלבן פלאפוני קטן. 
בזום - אני מגלה למרבה הזוועה  שאני מסתכל   יותר על עצמי, מאשר על אחרים. 
ומחוץ לבית, בתוך המסכה,   האוויר שאני נושם,  מהול באחוזים גבוהים עם האוויר שכבר שאפתי.
אני ממחזר  את עצמי עד כדי מחנק.
המסע הקוסמי בו לקחתי חלק שהתחיל עוד במפץ הגדול מתכנס לאיטו חזרה לתוך נקודה זעירה בראשיתית.

------------------

בבראשית ב', אחרי שברא את האדם, מבין אלוהים ש "לא טוב היות האדם לבדו".
אז הוא בורא לאדם את חית השדה ועוף השמיים והאדם נותן להם שמות אבל זה לא מספיק והאדם נשאר בבדידותו. 
בשלב הזה אלוהים מבין שהאדם, כדי לא להרגיש בודד,  צריך פרטנר שווה בין שווים שיעמוד מולו. 
לתת לחיות שמות זה נחמד. להיות השליט של גן עדן זה אחלה. אבל מה הטעם בכל זה אם אין מישהו לחלוק את זה איתו? מישהו לנהל איתו שיח כמו :

"הי, יודעת למה  החלטתי לקרוא לאריה אריה?"
"למה"
"כי הוא עושה ארררררררר"
"גדול"
"תודה"
"אני רעבה. בא לך תפוח?"

ואגב - זה לא שהפרטנר צריך להיות דווקא פרטנר רומנטי. 
הוא יכול להיות גם חבר טוב, חברה טובה, אח, אחות, הורה, מישהו מעבר לים.
העיקר שיהיה מישהו שאפשר יהיה לחלוק איתו, להתרגש איתו, להתרגז עליו, לבכות איתו, לצחוק איתו. 
אפילו אלוהים היה צריך בסופו של יום את האדם שיגיד לו שלוש פעמים ביום - וואלה. איזה יופי. תודה.

-----------------------

בלי האחר, אנחנו בודדים.
בלי האחר, כל מה שנפגוש שוב ושוב זה את עצמנו משתקפים מהמסך. 
אך למרבה הצער, רבים מאתנו מרגישים בימים אלו  לבד,  למרות ואולי  בגלל  הקרבה הפיזית שאנחנו חולקים  עם בני המשפחה . לרבים, דווקא המרחב המשפחתי או הזוגי עשוי להרגיש כמו כלא.
אצל רבים, אולי רבים מדי, המתח העולה, גם מתפרץ.
הסלון  הופך  לצומת סואן של צרכים מתנגשים, בלי מבוגר אחראי שינתב את התנועה.
זה הזמן לוותר. 
כשאין רמזורים, רצוי  לתת זכות קדימה ולא להתפרץ לצומת.
זה הזמן לוותר.
 דווקא עכשיו, דווקא בפסח.
לוותר על המשאלה והפנטזיה של חירות ללא גבולות ולהתגמש למען האחר.
או כמו שאמרה לי עלמא בתי בת החמש לפני מספר ימים:
"אבא, לפעמים חלומות מתגמשים".

חג חירות שמח.

-----------------

אחרון :
יש בתים רבים מדי סביבנו שבימים אלו, קורסים תחת הנטל.
יש בתים, רבים מיד, שבהם האלימות גוברת על האהבה.
יש בתים רבים מדי שבהם הסיפור על חירות נשמע כמו להג פריבילגי.
פרסומים לטובת נשים ונוער במצוקה יש בשפע.
אני רוצה לנצל את הבמה ולפרסם כאן קו נוסף לגברים דווקא שמחפשים אוזן קשבת,
רוצים לחלוק קושי, כאב, דאגה, חשש.
זו לא בושה לבקש עזרה. בטח לא בימים כמו אלו.

גברים נפגשים לשם שינוי – מעגלי גברים
 https://www.facebook.com/551319215216790/posts/1087482144933825/