הדרשה השבועית

פרשת וירא

המגע האנושי - הפטרת וירא

הרב אורית רוזנבליט


מלכים ב', ד' 1-23 (ספרדים) מלכים ב', ד' 1-37 (אשכנז) מלכים ב', ד' 8-37 (המלצה רפורמית)

אישה אחת צועקת ואישה אחת גדולה. אלו גיבורות ההפטרה שלנו. אשה אחת בשבר שבסיסו כלכלי, ואשר בעטיו היא כמעט מאבדת את שני בניה לעבדות. ואשה שניה פשוט נותנת לחם ובית לנביא – איש האלוהים, שעובר שוב ושוב בכפרה. 

יש משהו מרגש ומסעיר בקריאת הפטרה שיש בה שתי נשים, יחס אנושי, תמיכה רוחנית, ואהבה. אנושיות שמרבה חיים בעולם. 

תהיות אינספור מתרוצצות במוחי במפגש עם שתי הנשים הללו. מדוע נשים, מדוע דוקא הנשים כאן בקדמת הבמה? מה גורם לאישה לצעוק?  האם יתכן שאישה פשוט רואה את הזולת ללא  בקשה או ציפיה לתמורה? מה גורם לניסים בעולם? מה מביא איתו פריון לא צפוי? ומדוע בחרו חכמים דוקא בסיפורים הללו כהפטרה לפרשת וירא - פרשת העקדות?

המחשבות  סוערות, והתהיות נמצאות ללא תשובה. ובכל זאת אעיז לשתף  בכמה מחשבות פרטיות ביחס אליהן.

האישה הצועקת, מניעה תהליך. הצעקה היא נקודת התחלה. האשה זועקת לשמים דרך המתווך – אלישע. היא מבקשת תשועה מהאל ומאלישע. הנביא פשוט עושה את תפקידו. הוא שואל אותה, מדבר איתה, מחפש את המשאבים שברשותה, בעזרתם תוכל להיוושע. נס השמן בכלים נובע מהמאמץ והחיפוש, והשיתוף של שני בניה ביציקת השמן לכלים. תשועת האל נולדת בזעקה שיש לה מען. היא מתחילה בדיבור האנושי שמפעיל תנועה כלכלית הנובעת מאמון ושיתוף פעולה.

האישה הגדולה, גדלותה באופן בו היא פועלת ביחס לצורך האנושי של איש האלוהים. בכל פעם שהוא עובר בכפרה היא נותנת לו לחם, ואחר כך היא יוזמת ומשתפת את אישה (למה אנחנו אומרים בעלה?):   נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה: (מלכים ב', ד,10)  ואני, כמו איש האלוהים חושבת לעצמי: מה היא רוצה ממנו? קשה לי לקבל שאישה עושה מעשה כזה סתם כך כי היא רוצה בטובתו של עובר האורח.   גם איש האלוהים לא מאמין, ומברר מה היא רוצה בתמורה.  אבל היא לא רוצה תמורה. אפילו ילד היא לא רוצה שיתן לה, כי היא חוששת להתאכזב. 

ואיש האלוהים – הוא רוצה לגמול לה, ובדיוק כמו המלאכים בפרשת וירא מבטיח לה: וַיֹּאמֶר: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן (שם, 16). וכשהילד שנולד לה, מת היא באה וקוראת לו לאיש האלוהים שיעמוד בדברו. 

והסערה בתוכי לא נרגעת.  ולמרות שאני אדם רציונלי אני מבינה שיש פה אמת גדולה. והאמת הזאת היא אמת אנושית פשוטה. היחס האנושי הפשוט, בדיבור בחמלה, בחסד. המגע האנושי שמעבר למילים הוא המשנה את העולם, הוא היוצר חיים, הוא המשפיע והמפרנס, והמחיה. היחס הזה הוא נס והוא מחולל ניסים. הנטיה לפרש סיפור כזה בפתרונות טכניים, משחיתה את הסיפור. אבל יותר מכך היא מיבשת את חיינו. 

כך גם האורחים של אברהם, שעוברים כחום היום ליד אוהלו, מחזירים לאברהם ולשרה את החיים שהם השפיעו עליהם. מי שהולך לסדום באמצע היום, לא מצפה לארוח כיד המלך סתם כך בדרך.  במקום המעשה הצפוי של חשש או חשד או התגוננות מפני עוברי האורח המאיימים, אברהם מזמין אותם באופן פעיל לאוהלו. ולא רק שהזמין אותם הוא השפיע עליהם מכל טוב ביתו, תוך שיתוף פעולה מלא עם שרה. הארוח הזה הוליד את יצחק. וזו ההתגלות של אלוהים, וזהו תפקידו של איש האלוהים, להשיב את האמון, להרבות אהבה בעולם,  להשיב את התמימות, כשם שאנחנו מבקשים להשיב את הרוח ואת הגשם.

שבת שלום