הדרשה השבועית

פרשת חיי שרה

הֲתִקְלֹט אָזְנְךָ אַף מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה אֶת נִיבִי הַשַּׂח? (רחל) - הפטרת חיי שרה

הרבה אסנת אלדר


מלכים א', א', 1-31(כרוב המנהגים) מלכים א', א' 11-31, משלי ל"א 10-31 (הצעות רפורמיות)

בחסות מאבקים על השלטון, בחסות תאוות המלוכה והבצע, נמחקות שתי דמויות שנוכחותן הרבה בהפטרה מדגישה את מחיקתן:

דוד המלך, שבצעירותו לא בחל במאבקי כוח, במלחמות, בסיפוק היצר המיני שלו ובלקיחת אשה במחיר הריגתו של בעלה, שוכב זקן ותשוש על מיטתו ולא מצליח להתחמם.

אבישג השונמית, אשה צעירה, בתולה, הובאה לדוד ככרית חימום. אין לה מעמד כלשהו, לא של פילגש ובטח לא של אשה. מעין קישוט לחדר, רכוש כמו שאר הרכוש של המלך, שיועבר עם מותו ליורשו.

אין בפרק הזה טובים ורעים, יש רק בעלי אינטרסים בעבר ובהווה, א.נשים המזהים את מצב הביניים שבו שרוי דוד טרם מותו ומנסים לשפר את מקומם ההיררכי בארמון. רק אבישג, שאין לה מקום, למעט על ירכיו של דוד, אינה מנסה לשפר את מקומה, או להשפיע על החלטתיו של דוד. 

היא מובאת לארמון המלך, אחרי שחיפשו בכל הממלכה אחר נערה בתולה יפת תואר, אולי לכדי להעמיד למבחן את אונו של דוד, לבדוק אם כוחותיו עוד באזור חלציו. שכן, אם חלש הוא, יינתן האות למאבקי הירושה. דוד לא ידעה. כוח הגברא לא עמד לו, לפיכך משול הוא למת. 

האם ידעה אבישג שהובאה כדי לבדוק אם עוד כשיר המלך למלוך? שגופה ויופייה אינם אמורים להיות אלא סדין אדום בפני מלך מזדקן, שכשל במשימת הכיבוש. משימה, שכה היה גאה בעצמו בצעירותו שתמיד ידע למלא אותה עד הסוף, על כל המחירים שנשים אחרות שילמו בגללו.

אבישג היא אובייקט. גם חז"ל רואים בה, לא יותר מחפץ ממש כמו שרביטו של המלך: "אמר ר' יוחנן: "אבישג מותרת לשלמה דמלך היה, ומלך משתמש בשרביטו של מלך..." (סנהדרין כ"ב, ע"א). יש ניסיון כלשהו של החכמים להפוך את אבישג לאחותה של האישה הגדולה משונם, אולם הניסיון הזה נועד לעבות את התיאור המקראי הסתום שאינו מושתת כלל על היגיון כרונולוגי.

מה אם כך חשיבותן של הדמויות המושתקות בעלילת המאבק על הירושה? 

אין מחלוקת בדבר חשיבותו של דוד, הוא מצליח בשארית כוחותיו ותחת מניפולציות של בת שבע אשתו ושל נתן הנביא, להכריז על יורש. לא אדוניהו הבכור, כי אם שלמה צעיר בניו. אחרי ההכרזה הזו הוא יכול לנוח על משכבו בשלום, משאיר מאחוריו ממלכה מדממת, אחים מסוכסכים ונשים ממורמרות. אולי הוא היה מנהיג דגול, אבל איש משפחה רע לתפארת.

ובנוגע לאבישג השונמית? מדוע נמשך הסיפור על הדמות הזו, שלמעט יופייה (חז"ל, כמובן, ממהרים להפחית ביופייה וגורסים כי: "עדיין לא הגיעה לחצי יופייה של שרה" (סנהדרין ל"ט, ע"ב)), אינה מתוארת כאשה עצמאית, בעלת דעה, עמדה, רגשות ותחושות? שהרי, היא לא האשה היחידה בתנ"ך המשמשת כחפץ, ככלי תשמיש, כפרס או כקרבן. 

מה באופן שבו היא מתוארת כשוכבת בחיקו של דוד, מנסה לשווא לחמם אותו, נמצאת ברקע כשנכנסת בת שבע וכשמצטרף אליה נתן הנביא, כמו לא רואים אותה, לא חוששים שתדליף מידע חשוב מחדר המבצעים, שובר לנו את הלב? 

אולי, הניגוד החריף שבין דמותה של אבישג בהפטרה, לבין זו של רבקה בפרשה, שבה שואלים את פיה אם רוצה היא לעזוב את משפחתה ולהינשא ליצחק, ניגוד שמדגיש את העדרה של אבישג. 

אולי, במובנים מסוימים ורחוקים מאד, בכל אחד ואחת מאיתנו , בשלב כלשהו בחיים, יש את אבישג השונמית. כל אחד ואחת מאיתנו רוצים/ות להיראות, להישמע, להתבטא, באופן מלא.

התקווה להיות שלמים/ות, גדולים/ות יותר מסך החלקים המרכיבים את זהותנו, יש בה גם אפשרות לתיקון. תיקון אחורה וקדימה. אחורה, לסיפור המקראי, שגם אם לא ניתן לשנות אותו, ניתן שלא לקבל אותו כפשוטו. וקדימה, למציאות חיינו המבקשת להראות מורכבת, רבודה, רבת פנים וזהויות.

אנחנו רוצים ורוצות לחשוב שדמותה של אבישג היא מקרה קיצון של מחיקת זהות, ואולי זה השיעור המתבקש להילמד מההפטרה. הידיעה הכפולה והמצערת, שדמותה של אבישג היא לא מקרה קיצון, ושמקרים כאלה ואחרים קיימים במרחב התרבותי שלנו. א.נשים נעלמים/ות, מושתקים/ות, נמחקים/ות במקומות עבודה, במשפחה, בחיק חברים. 

אין סיבה שיכולה להסביר את אופן ההתייחסות לדמויות המושתקות בסיפור שלנו. דוד מצליח להישמע ולהעביר את שרביט ההנהגה לשלמה, בנו. אבישג ממשיכה לשתוק, שתיקה כפויה. שתיקה רועמת. 

מי ייתן ונדע להביט סביבנו ולהקשיב לשתיקות רועמות ולחלץ אותן מאילמותן.

שבת שלום