הדרשה השבועית

פרשת וישלח

אנחנו ועשו - הפטרת "וישלח"

הרבה סטייסי בלנק


עובדיה א' 1-21 (כל המנהגים) הושע י"ב 1-11 (הצעה רפורמית) שבת דינה: שמואל ב' י"ג 1-22

השבת נקרא כהפטרה לפרשת "וישלח" את ספר עובדיה. הספר הזה תפס את תשומת לבי כי הוא בן פרק אחד שהוא סך הכל 21 פסוקים. איך קטע קצר כזה נחשב לספר, ואיך הוא זכה להיות בין הספרים הנבחרים להיכנס לתנ"ך? האמת היא שאני מעריצה את הנביא עובדיה – המסר שנדרש לישעיה, ירמיה ויחזקאל,  הנביאים הגדולים, לומר בהרבה פרקים, הוא עושה בתמציתיות ובשפה פואטית. הוא זועם על אדום (צאצא של עשו) שנוטש את "אחיו" יעקב ומבטיח שבעתיד "לא יהיה שריד לבית עשו" בזמן שבית יעקב יחזור למלוכה.

בפרשות הקודמות שעוסקות באחים, קונה יעקב את הבכורה מעשו ומרמה את אביהם יצחק כדי לזכות בברכת הבכור. עשו מתרגז ומאיים על חיי יעקב שבורח לחרן, מתחתן עם לאה ורחל, מקים משפחה ומצטרף לעסק המשפחתי של לבן, רעיית צאן. בפרשת השבוע "וישלח", עשו ויעקב מתפייסים ומחליפים מתנות ומחמאות, אך יעקב ממהר להיפרד מעשו וכל מחנה הולך לדרכו.

אני חושבת שאנחנו לומדים כאן על השבריריות של קשר בין אחים ובין עמים ועל הכוח של הנבואה.

בהקשר הראשון, נשים לב שדווקא הפרשה מתעסקת בפיוס, לעומתה הנבואה של עובדיה היא נגד אדום, הצאצאים של עשו. אבל אם נתבונן בפיוס בין עשו לבין יעקב, אנחנו רואים שיעקב לא מעוניין להמשיך את הקשר. עשו מציע לו לנסוע ביחד, אבל יעקב מתנגד בנימוס עם ה"תירוץ" שהמחנה שלו הרבה יותר איטי. עשו מציע את אנשיו כשומרים על המחנה של יעקב, אבל יעקב מוותר שוב, בנימוס מדומה: "לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי." עשו סוף סוף מבין את הרמז ויוצא לדרכו לבד. יעקב, כביכול, משגר אזהרה לדורות: לא לסמוך על עשו וצאצאיו. ואפשר להוסיף: גם אנשים ומדינות שאיתם עושים שלום, היזהרו מאינטרסים אחרים שיכולים להסב את החברות ממך.

חז"ל מנסים להבין מי היה עובדיה הנביא כדי להבין למה נבואתו משמעותית. התלמוד (סנהדרין ל"ט, ע"ב) מציג שתי אפשרויות. הראשונה היא שעובדיה היה האחראי על בית המלך הרשע אחאב הנזכר במקרא בשם "עובדיהו" והוא זה שהחביא את נביאי ישראל מהמלכה איזבל שבקשה להרגם. אחר כך, אליהו הנביא מבקש ממנו להיות שליחו למלך  (מלכים א' י"ח). בזכות הנחישות שלו להישאר נאמן לנביא ולאלהי ישראל, למרות קרבתו למלך ולמלכה הרשעים, הוא מקבל את הנבואה. ההצעה השנייה של התלמוד היא שהנביא עובדיה הוא בעצמו אדומי, גדל וצמח באדום, התגייר ושעצם גיורו מעניק תוקף לנבואתו נגד אדום כי היא באה מתוך היכרות קרובה "מבפנים".

ומתוך הנבואה הקצרה, הפסוק המסכם את הספר תפס את לבבות ישראל והפך למקור תקווה בתפילה – "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַ-ה' הַמְּלוּכָה." הפסוק הזה גם מסכם את שירת התהילים שפותחים את תפילות הבוקר של כל יום וחותם את תפילת מלכויות של המוסף לראש השנה שבו תוקעים בשופר. כך, עשרים פסוקים של זעם לא נזכרים ולא חשובים כמו פסוק אחד של נחמה, אופטימיות ותקווה.

שבת שלום