הדרשה השבועית

פרשת שמות

זהירות! גאולה לפניך! - הפטרת שמות

 הרב עודד מזור


ירמיה א' 1 – ב' 3 (ספרדים), ישעיה כ"ז 6 –כ"ח 13 (אשכנז), יחזקאל ט"ז 1-14 (תימן, עירק וצפון אפריקה)

שלושה מנהגים שונים נהוגים בתפוצות ישראל לקריאת ההפטרה בפרשת שמות, כל אחת מהן לקוחה מנביא אחר מבין שלושת הנביאים הגדולים: ישעיה, ירמיה ויחזקאל. בחירת הפסוקים להפטרה היא הכרעה לגבי הנושא המרכזי בקריאת פרשת השבוע מן התורה שיואר, על ידי פרק מספרי הנביאים, באור נוסף, חדש, אחר. כאשר ישנן שלוש הפטרות אפשריות לפרשה אחת, מעניין לראות מה הם הנושאים המקבלים את תשומת-הלב ובאיזה אופן.

מנהג יהודי תימן, עירק וחלק מקהילות צפון-אפריקה להפטיר ביחזקאל ט"ז 1-14. הנביא יחזקאל פונה אל העיר ירושלים, המייצגת את העם היושב בה, ומתאר את עליבותה ופגיעותה: בֶּן אָדָם, הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ... לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. (ט"ז 1-4). עם ישראל נולד אל מציאות שאין בה רחמים ואהבה, כתינוקת המושלכת אל אדמת השדה מיד לאחר בואה לאוויר העולם. אלא שמיד אחר-כך באים הפסוקים המבשרים את המהפך, את החמלה שחומל האל על התינוקת העזובה, על העם הפגוע והפגיע: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ 'בְּדָמַיִךְ חֲיִי', וָאֹמַר לָךְ 'בְּדָמַיִךְ חֲיִי'. (שם 6) הפסוק הזה, הנאמר גם בהגדה של פסח, ליל החירות והיציאה מן השעבוד, וגם בברית המילה, הוא רגע המפגש, התעוררות הדאגה האלוהית לעם הפגיע, וההתחייבות של האל להושיע את העם ממצבו הקשה. זו אינה רק הצלה רגעית, אלא התחייבות לקשר, מערכת יחסים בין האל לבין ירושלים, כלומר עם ישראל: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים וַתִּהְיִי לִי: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי.(שם 8-10). מן הקיום הראשוני העלוב וחסר-האונים יש עליה אל קיום מלכותי, דאגה הורית עוטפת ומחזקת, אפילו פינוק, וברית שתימשך מכאן והלאה – "וַתִּהְיִי לִי". האפשרות הזו לקריאת ההפטרה נחתמת בפסוק: וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם, בְּיָפְיֵךְ כִּי כָּלִיל הוּא, בַּהֲדָרִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עָלַיִךְ, נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים.(שם 14) ההוד וההדר שהתינוקת זוכה בהם יהפכו ברבות השנים לשם ולתפארת בין העמים, ביטוי ליחס המיוחד של האל עם עמו. החיבור בין פרק ט"ז ביחזקאל לבין פרשת שמות הוא סביב לידת העם אל עולם אכזר, קר ומנוכר, ואל החלטת האל לאסוף אותו ולכרות איתו ברית, כמו שכתוב בפרשת שמות, פרק ב' פסוקים 24-25: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים.

במנהג הספרדים ואיטליה ההפטרה היא בפתיחתו של ספר ירמיהו, מפרק א' פסוק 1 עד פסוק 19 לאיטלקים, ועד פרק ב' פסוק 3 לספרדים. זהו סיפור מינויו של ירמיהו לנביא, הקדשתו לשליח של אלוהים אל העם. תיאור ההתגלות של האל אל ירמיהו, הציווי לצאת ולדבר אל העם ותגובתו של ירמיהו לשליחות שהוטלה עליו מהדהדים את מעמד הסנה הבוער וקריאת אלוהים אל משה (שמות ג' 1 – ד' 17). ירמיהו, כמו משה, אינו רוצה את השליחות ואת כובד האחריות הכרוכה בה, מפקפק ביכולותיו שלו לשאת בתפקיד ולהשמיע את דבר אלוהים אל העם. משה אומר: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם? (ג' 11), וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' (ד' 1), בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי (ד' 10). הוא נענה בתשובות שלא מספקות אותו, במופתים שלא מניחים את דעתו, ובסוף מבקש מאלוהים: בִּי אֲדֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (ד' 13). הסירוב המתמשך של משה מוביל לכעס מצד האל: וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה (ד' 14), אבל לא לשחרור של משה מהשליחות. הוא הנבחר. הפתרון הוא פתרון מעשי, העונה על טענותיו של משה אבל ספק אם עונה על צרכיו לעומק – משה לא יתייצב לבד מול העם ומול פרעה, אהרון אחיו יהיה הדובר. אם יש משהו בתשובתו של אלוהים שבאמת יכול להרגיע את פחדיו של משה, הרי זו דווקא אמירה מהתחום הרגשי: אהרון, שהוא האח הגדול, האח שמשה בקושי מכיר בשל השנים הרבות בהם חי בארמון פרעה, ישמח לקראת משה: הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. ואם אהרון יוצא לקראתו וישמח בו, יש בכך חיזוק גדול למשה ואפשרות שגם העם ישמח בו ויקבל את מנהיגותו.

גם ירמיהו מתקשה לקבל את התפקיד, לסמוך על עצמו ועל מסוגלותו לבצע את השליחות: וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי אֱלֹהִים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי (ירמיהו א' 6). אלא שכל שאר ההפטרה היא דברי השכנוע של האל לירמיהו, האותות וההתגלויות שהוא מעניק לו כדי לחזק אותו. האם ירמיהו לא טען עוד טענות שכנגד? האם אלוהים עונה לו מראש, כלקח מטיעוניו של משה? או שכאן, מכיוון שהסיפור מסופר על-ידי ירמיהו עצמו, הוא משמיט את טענותיו ואת הוויכוח שלו עם האל? 

מעניין לראות שגם ההפטרה על-פי המנהג הזה, בדומה למנהג התימני, מסתיימת בפסוקים שעוסקים בהבטחה לירושלים בירת הממלכה, המוצגת כאישה (הפעם בוגרת, לא תינוקת) הזקוקה לחסדו של האל, לרחמיו, באזכור ראשית הברית בין האל לבינה בתקופה קשה המושווה למצבה של אדמה נטושה: בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה (ירמיה ב' 2).

המנהג האשכנזי להפטרת פרשת שמות הוא בספר ישעיהו, מפרק כ"ז פסוק 6 עד פרק כ"ח פסוק 13, ובתוספת חתימה של שני פסוקים בפרק כ"ט, 22-23. ושוב אנחנו בדימוי מעולם הטבע, אלא שהפעם הוא לא מופנה אל העבר, אל דימוי השדה העזוב או האדמה המדברית, אלא עוסק בעתיד ובאדמה פורייה: הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה. ההפטרה הזו היא ההבטחה לגאולה לעם ישראל: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַ-ה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָם (כ"ז 12-13). זוהי גאולה שמעל לזמן ולמקום: ממצרים ועד אשור, הן בגאוגרפיה, כשתי קצות תפוצת העם, והן בהיסטוריה – השעבוד העתיק והגלות הנוכחית בימי הנביא.

שלוש הפטרות, שלושה נביאים, שלוש הבטחות לגאולה ולנחמה המקבלות את השראתן מסיפור יציאת מצרים. כשם שקראנו בפרשת שמות על תחילת השעבוד ומינויו של משה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, וכשם שאנו יודעות ויודעים שגם בסבב הקריאה הנוכחי נגיע תוך ארבע שבתות אל פרשת "בשלח" ואל יציאת מצרים, כך גם מובטח לנו שהגאולה מן הצרה, השעבוד, הגלות תגיע גם בזמננו. אלא ששלושת הנביאים – ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל – לא הסתפקו רק בהבטחה לטוב המיוחל שיבוא. כולן גם נתנו מקום לביקורת, לאזהרה מפני הפרת הברית.

לאחר שנחתמת ההפטרה כמנהג תימן, מעניין לקרוא גם את הפסוקים הבאים באותו פרק, המסבירים למה היא נפתחה במילים: הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ – יחזקאל סיפר את כל "תהליך האימוץ" של העם על-ידי אלוהים רק כדי לנזוף בעם אשר ברבות השנים הפר את הברית, התרחק מאלוהיו, הלך אחרי עמים אחרים ואלים אחרים. קריאת ההפטרה לא ממשיכה אל אותם פסוקים, אך מי שלמדו את ספרי הנביאים גם מעבר לקריאת ההפטרות בבית-הכנסת יודעות ויודעים שהאזהרה נמצאת שם, בבחינת לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ (בראשית ד' 7). בנבואת ירמיהו, כמנהג איטליה והספרדים, הביקורת מצויה בתוך ההפטרה עצמה, כיון ששליחותו של ירמיהו היא קודם כל ביקורת, אזהרה מפני החורבן המתקרב: כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם ה' וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה: וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם עַל כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם (ירמיהו א' 15-16). נבואתו של ירמיהו היא לגאולה שיכולה להגיע רק אם יהיה שינוי כיוון מהיר וחד בדרכו של העם העומד על סף החורבן, בניגוד מובהק למשה, המנהיג המשחרר מעבדות לחרות.

וישעיהו? הוא דווקא מזהיר מפני סכנת החטא הטמונה בתוך הגאולה עצמה. העם הגאול נמלא ביטחון בעצמו, בסגולותיו, מתמלא גאווה כשיכור שתוי-יין: הוֹי עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכֹּרֵי אֶפְרַיִם... בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת שִׁכּוֹרֵי אֶפְרָיִם... וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ, כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה. המעגל מוגדר, צפוי מראש, ומי שלא יזהרו יפלו בו מחדש שוב ושוב – הגאולה מולידה תחושת עליונות ובטחון מופרז, שכרון הגאווה משעבד לתודעה כוזבת ומשבר, המשבר מוביל לצניעות ותיקון, התיקון מאפשר לגאולה להתממש. הנביאים כולם חוששים מכך שהעם לא יצליח לשמוע את דברי הביקורת והאזהרה: הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' (שמות ד' 1). ובכל זאת האל מצווה אותם – רק אם תעזו לומר בקול רם "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" יש סיכוי שהשינוי יקרה. אם תאמינו שהוא אפשרי – תשמיעו את דבר האל בעולם; אם העם ישמע אולי גם יאמין ויתקן, ואז יש סיכוי שגם פרעה יקשיב. ועדיין שלטי האזהרה מאותתים: גם בגאולה יש סכנה, וכבר בתחילת קריאת ספר שמות ההפטרות הנהוגות בכל עדות ישראל מזהירות אותנו מפניה.

שבת שלום