הדרשה השבועית

פרשת וארא

להאמין בכוח או בעצמנו ?- הפטרת וארא

הרבה גליה סדן

יחזקאל כ"ח 25 – כ"ט 21 (ככל המנהגים) יחזקאל כ"ח 25 – כ"ט 7+ 21 (מנהג רפורמי מוצע)

בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.  (יחזקאל כ"ט).

תאריך מדויק מאוד יש לנבואה הזו, המשמשת  כהפטרה לפרשת "וארא".

"השנה העשירית" עליה מדבר יחזקאל היא השנה העשירית לגלות יהויכין, כלומר שנת 587 לפנה"ס. והחודש העשירי הוא חודש טבת. י"ב בטבת. שנה (כמעט בדיוק) לאחר תחילת המצור הבבלי על ירושלים. שבעה חודשים לפני חורבנה.

את מצבה של ירושלים אנחנו מכירים ממגילת איכה על תיאוריה הקשים – רעב, מחלות, עוני - המצב קשה. 

אבל בבל צרה על ירושלים, לא מצרים. להיפך, מצרים היתה בת הברית שלנו עוד במאבקים נגד האשורים. והדברים לא יסתיימו כאן – הנביא ימשיך לנבא עוד ועוד נבואות בדבר השמדת מצרים וענישתה על ידי האל. מדוע מנבא הנביא יחזקאל נבואות קשות על מצריים?

יחזקאל הנביא, שמוצאו ממשפחת כהונה, הוגלה לבבל בגלות יהויכין, בשנת 597 לפנה"ס. ממקום גלותו בבבל הוא צופה על ירושלים, חרד לה, מנסה להציל ממרחק את מה שניתן להציל.

כזכור, לאחר כניעת יהויכין והגליית האצולה והכהונה לבבל, המליך נבוכדנאצר מלך בבל את דודו של יהויכין, מתניה, על ירושלים, ושינה את שמו ל"צדקיהו". צדקיהו הצעיר מצא עצמו בסיטואציה קשה – שריו לחצו עליו למרוד בבבל – על אף שהמרד הקודם נכשל; העם היה חצוי בין נאמנות למלך צדקיהו (שהיה מלך-בובה של נבוכדנאצר), לבין נאמנות למלך הגולה יהויכין; והנביאים ירמיהו ויחזקאל נִבאו לו נבואות חורבן אם לא ייכנע לבבל. 

דומה שיחזקאל היה מאוכזב מן המלך צדקיהו, שהיה מלך חלש, מה שהחליש את ממלכת יהודה כולה. חולשה זו בולטת על רקע עוצמתן של מעצמות הצפון והדרום – צור ומצרים. צדקיהו, כאחרים לפניו, שם את מבטחו באימפריה המצרית, שתסייע לו במרדו בבבל. אלא שיחזקאל עצמו, יחזקאל הגולה, כבר חווה את נחת זרועה ועוצמתה של בבל. בסדרה של נבואות הוא מנסה לשכנע את המלך שלא לסמוך על מצרים כבעלת ברית למרד, אלא להרכין ראש בפני בבל.

אז מה הוא אומר, בעצם, בהפטרת השבת?

מלך מצרים מדומה בנבואתו של יחזקאל לתנים (=תנין) החולש על היאור (=מצרים) ביד רמה. אלא שעל פי נבואתו של יחזקאל, התנין הגדול והמפחיד יוכנע על ידי אלוהים: וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ... וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ... וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל-דְּגַת יְאֹרֶיךָ, עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל, לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ, לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה. (כ"ט 4 -5)

אלוהים ייתן חחים בלחייו של התנין, טבעות המושחלות באפה של הבהמה, לחייה או אזניה, על מנת לשלוט בה. התנין יישלף ממקום מחייתו הטבעי, היאור, וייזרק למדבר היבש והלוהט.

לצדקיהו המאמין כי מצרים תושיע אותו מזכיר הנביא, כי מצרים היא רק מִשְׁעֶנֶת קָנֶה (רצוץ), אַיִן ואפס לעומת עוצמתה של בבל. היא תהיה לשממה, ותעבור "חינוך מחדש" עד כי תהפוך לממלכה שפלה שאיננה מתיימרת-לשווא להושיע את יהודה.

בואו נחזור לנקודת הפתיחה שלנו – ממלכת יהודה נתונה כבר שנה תחת מצור בבלי, ומצבה הולך והופך רע ונואש יותר ויותר. ובמקום לתת מבטחה באלוהים וליצור סולידריות חברתית או אפילו – להרים ידיים ולהיכנע לבבל כדי למנוע את חורבנה. 

במקום כל זאת המלך ויועציו שׂמים את מבטחת במצרַיִם. לא באלוהים, במצרים. ומשם, אומר יחזקאל, משם לא תצמח כל ישועה.

אני חושבת עלינו ועל חיינו. על רגעים בהם אנחנו חווים קושי גדול, מצוקה, ייאוש. במי אנחנו שׂמים ושַׂמות את מבטחנו? קל להתפתות ולשים מבטחנו במי שנראים לנו גדולים וחזקים – גדולים וחזקים כמו שנראתה בימים ההם האימפריה המצרית. אבל כוח חיצוני כזה לא יושיע אותנו, הוא אך משענת קנה רצוץ. 

במקום זאת מציע הנביא לשים מבטחנו בכוחנו-אנו. יחזקאל רואה באלוהים כוח פנימי שלנו, בלתי מעורער ומופלא. הוא מציע לנו לחזור לשורשים שלנו, לעוצמה הפנימית שלנו. 

אני חושבת שיחזקאל מציע לנו, קודם כל, להאמין בעצמנו.

שבת שלום!