הדרשה השבועית

פרשת בשלח

בִּנְפֹ֣ל א֭וֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָ֑ח (משלי כ"ד, 17) - הפטרת 'בשלח' / הרבה אסנת אלדר

הרבה אסנת אלדר


שופטים ה' 1-31 (ספרדים), שופטים ד' 4 – ה' 31 (אשכנז), תהילים קל"ו 16-1 (הצעה רפורמית)

ההפטרה מתארת בפרוזה ובשירה את סיפור נצחון העם את הפלישתים במגידו. הניצחון, כפי שחזתה דבורה, בא לו לעם בידי אישה. יעל אשת חבר הקיני תוקעת יתד ברקתו של סיסרא ועם מותו מסתיימת המלחמה. ממש כפי שהמלחמה הסתיימה בשוליה, כלומר באוהל של אישה שרתמה את יכולותיה האימהיות, השקתה, האכילה (ואז הרגה) את סיסרא, כך גם בשולי הסיפור מתוארת אימו של סיסרא, המצפה לשוב בנה בשלום משדה הקרב: בְּעַד֩ הַחַלּ֨וֹן נִשְׁקְפָ֧ה וַתְּיַבֵּ֛ב אֵ֥ם סִֽיסְרָ֖א בְּעַ֣ד הָֽאֶשְׁנָ֑ב (שופטים ה', 28)

עומדת האם, שבמקרא היא נטולת שם, משקיפה מבעד לחלון ובהביטה החוצה, יכולות ויכולים אנו לתאר את רגשותיה, את הציפייה הדרוכה לשוב בנה מן המלחמה, את ההתרגשות מניצחונו הצפוי, את הגאווה על היותו בנה ועוד. 

בשלב מסוים ההתבוננות מבעד לחלון הופכת לחרדה לבן המתמהמה לשוב הביתה, ונדמה כי קולותיהן של נערותיה המתארות את השלל שיביא איתו ושבגינו מאחר, נבלעות בתוך מסגרת החלון. 

רק אם סיסרא והחלון נמצאים בתמונת הציפייה. 

מקורות חוץ מקראיים, מתעמתים עם המילה 'ותייבב'. תרגום השבעים משמיט את המילה. תרגום יונתן מבין את המילה כעניין הקשור בראייה, לבבת עין ומתרגם 'מדיקא', שפירושו הביטה. כך, נוצרת תקבולת נרדפת בין המילים. יוסף בן מתתיהו כלל אינו מזכיר בספרו את שירת דבורה או את אם סיסרא המביטה מן החלון. בספר אחר הוא נותן לה שם- תמך. כך, מופקעת אם סיסרא מאלמוניותה והופכת לאשה, לאימא, למי שבגלל גזירת גורל נמצאת בצד השני של הסיפור, בצד של האויב.

אני מבקשת לקרוא את המילה 'ותייבב' כפשוטה, כמבע טבעי של קינה ובכי של אימא הדואגת לבנה שלא שב מן המלחמה. 

היבבה, יש לה קונוטציה שלילית בשפה העברית של ימינו, אנחנו מתייחסות בעייפות, שלא לומר בזלזול למייבבות ולמייבבים. ואולי, בהיותה מילה יחידאית במקרא, משמשת המילה כבר אז כמילה טעונה משמעות שלילית. קל היה יותר לבחור במילה הניטרלית 'בכי'. 

הארץ שקטה ארבעים שנה אחרי המלחמה הזו. ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר, אחרי חציית ים סוף. 

מדוע החליטו חכמים לצרף את הסיפא של ההפטרה לשבת השירה שלפנינו? 

הרי לא רק השירה (שירת הים וכנגדה שירת דבורה) עמדה מול עיניהם. אלא, גם אי הנחת בידיעה שבכל מאבק יש את המנצחים ואת המפסידים. יש שמחה ויש בכי. אי נחת משיכרון הניצחון.

רמז לאי הנחת ולבחירת הפסוקים הללו כחלק מההפטרה, נקרא בשני מאמרים של חז"ל המתייחסים לפרשת 'בשלח', האחד ממסכת סנהדרין והשני ממגילה: "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!"

כל בני האדם נולדו בצלם ה', כולם נולדו שווים ושוות בפני האל. מה גורם לנו להתבדל, להיפרד, להילחם? מערכת של מאווים, יצרים, רגשות, אגו, תשוקה בלתי נשלטת לכבוש, לבזוז, להרגיש עליונות על פני אחרים ואחרות. 

מרמזת ההפטרה שאין זו דרכנו. ניצחון במלחמות אין ברירה הוא חשוב והכרחי לקיומנו, אולם אינו מניח שמחה לאיד על אימא המשקיפה מבעד לחלון בתקוות שווא לשוב בנה. הניצחון לא מניח שירה שיש בה גם רמיסה של מה שנותר מאויבים מדממים. 

לא נדע לעולם מה שרה מרים, כשיצאה בתופים ובמחולות בצד השני של הים, כשהיא מובילה אחריה את הנשים. ואולי, דווקא העובדה ששירתה של מרים ירדה לתהום הנשייה, מאפשרת את הפרשנות החומלת, שאולי השירה נסובה רק על ישועת ה' את העם ולא הכילה גם שמחה לאיד. 

ארבעים שנה שקטה הארץ, ארבעים שנה נדדו בני ישראל במדבר. אולם, האדמה תססה, כי בתוכה היו גם עצב וצער, היה בכי. היתה גם שמחה. ואולי, לא בכדי היו המים במדבר מרים, מיד אחרי שירת הים, ואולי, לא בכדי מחזוריות התשועה והמלחמה חזרה על עצמה כל ארבעים שנה. שכן, אם לא נלמד לראות את האם הנשקפת מבעד החלון, גם אם היא האם של גדול אויבינו, אין לנו תקנה.

חיים גורי, בשירו 'אימו' כותב:

אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה

לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתָיו לֹא נַעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.

אֲבָל הִיא מֶתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

לכאורה, השקט נשמר ארבעים שנה, אולם, היא, אם סיסרא, מתה זמן קצר אחרי מות בנה. כמו מבקש לומר, שאם נהיה עיוורים ואדישים למוות, כל מוות, של כל איש ואישה, לא באמת יהיה שקט. גם לא ארבעים שנה.

שבת שלום,