הדרשה השבועית

פרשת משפטים

נעשה ונשמע או נשמע ונעשה - הפטרת משפטים

הרבה גילה קן


ירמיהו ל"ד 22-8+ ל"ג 26-25 (ספרדים ואשכנז) ירמיהו ל"ד 16-8 + ל"ג 26-25 (המלצה רפורמית)

הפטרה היא לעולם מדרש על פרשת השבוע, אך לא תמיד ברור לנו באיזו נקודה בפרשה נוגע המדרש. פרשת משפטים עוסקת בדינים הנפתחים מתוך עשרת הדברות והפטרתה עוסקת במקרה שבו יהודה חטאו ולא קיימו את מצוות שחרור עבדים עבריים, אחת המצוות המהפכניות שבפרשה. זה כמעט הפשט. רובד נוסף של מדרש שואל על תודעתם של אנשים הבאים בברית – בין אם מדובר בברית אלוהית ובין אם מדובר בברית שבין אנשים. נשאלת השאלה, באיזו תודעה אנו אמורים להיות כדי שנגיע למקום העמוק הזה של יצירת ברית עם האחר?

מקור המושג "נעשה ונשמע" מצוי לקראת סופה של הפרשה שלנו, כשמשה והעם עורכים טקס לשם קבלת עול המצוות: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר הנַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע׃ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃ (שמות כ"ד 8-7).

בהפטרה אנחנו עדים לאירוע שהוא כמו תמונת מראה לסיפור בפרשת משפטים: שם – משה, הזקנים וכל עם ישראל עומדים סביב ובאים בברית דם, כאן – כל השרים וכל העם באים בברית ססגונית לא פחות, ברית של הליכה בין בתרי עגל קורבן, ברית שמהדהדת את בריתו של אברהם אבינו: וַיִּשְׁמְעוּ כׇל הַשָּׂרִים וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חׇפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבׇד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ׃ וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי־כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חׇפְשִׁים וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת׃  (ירמיהו ל"ד 11-9).

בפרשה, קודם עושים ואז שומעים ואילו בהפטרה קודם שומעים ואז עושים ובסופו של עניין חוזרים וחוטאים ומבטלים את המעשה הטוב שעשו. ההבדל בין שני הסיפורים האלה הוא כעומק ההבדל שבין חוזה וברית. הרב ג'ונתן זקס בפירושו על  "נעשה ונשמע" מזכיר לנו את ההבדל בין חוזה (הסכמה שמעוגנת בתועלת) ובין ברית (כניסה אל תוך מערכת יחסים הדדית) והוא מזכיר גם שה"נעשה ונשמע" היא דווקא הצהרה על ברית.

בתגובה להתעלות הנפש של פרשת השבוע, ההפטרה מדגימה בפנינו מה יקרה כאשר נתייחס אל המערכת הזו כאילו היא חוזה ולא ברית מקודשת, כאילו המצוות נועדו לתועלת שלנו ולא על מנת לפתוח את כל הווייתנו למערכת יחסים של דאגה וזהירות וקדושה עם הבריאה. בסיפור בהפטרה העם שמע את מצוות הברית וככל הנראה הבינו שהם יכולים להשתמש בדיני שחרור עבדים כדי להוריד מעצמם את החובה לדאוג למשועבדים להם בזמן של מצור ומשבר. ואז ברגע שהסתיים המצור, חזרו וכבשו אותם.

ה"שמיעה" היא המקום במוח שלנו שלומד ומכלכל ומבין, זה מרחב חשוב ומשמעותי בברית על מנת שהיא תוכל להמשיך ולהתקיים לאורך זמן ועם התחלפות העיתים. אבל המציאות המהותית של ברית נעוצה ב"נעשה" או במקרה של ההפטרה ב"וישלחו". זהו המקום שמכיל את כל ההוויה הלא מתחשבנת שלנו, מקום של פתיחת הלב והגוף, מקום שבו אנחנו פועלים למען ה"אחר" מכיוון שאנחנו בברית אתו, אתה, אתם. 

סיפור ההפטרה חושף בפנינו את המהות העמוקה של פרשת משפטים – הברית עם האלוהות תאפשר לנו חיי ברכה רק אם נדע לכוון את עצמינו אל ה"נעשה", אל העבודה למען אחרים בלי להתחכם יותר מדי, ודווקא כלפי האנשים שסביבנו. מכיוון שברית עם הקב"ה היא בעצם ברית עם החיים בעולם.

שבת שלום,