הדרשה השבועית

פרשת כי תשא

מה בין אל לאלילות - הפטרת כי תישא

ליאורה אזרחי-ורד


מלכים א' י"ח 39-20 (ככל המנהגים)

הקשר בין פרשת השבוע לבין ההפטרה שלנו בולט במיוחד: בני ישראל מחכים למשה לרדת מהר סיני עם הלוחות, לא יכולים להתמודד עם ההמתנה ובונים לעצמם עגל זהב לעבוד ולסגוד לו. ובהפטרה - אליהו הנביא מגיע לעימות דרמטי, נביא אלוהים מול נביאי הבעל, מי עובד את האל האמיתי. 

בשני המקרים, בני ישראל בעצמם חווים משבר אמונה עמוק שמוביל אותם לעבודה אקסטטית של אלוהים אחרים, העגל והבעל. ההפטרה מדגישה זאת שוב, אלה לא זרים לבני ישראל שעובדים את הבעל אלא בני ישראל ממש:

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלִיָּ֜הוּ אֶל כׇּל הָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ עַד מָתַ֞י אַתֶּ֣ם פֹּסְחִים֮ עַל שְׁתֵּ֣י הַסְּעִפִּים֒ אִם ה' הָאֱלֹהִים֙ לְכ֣וּ אַחֲרָ֔יו וְאִם הַבַּ֖עַל לְכ֣וּ אַחֲרָ֑יו וְלֹא עָנ֥וּ הָעָ֛ם אֹת֖וֹ דָּבָֽר׃ (מלכים א, י"ח, 21)

בוא נסתכל לרגע על שני הרגעים הללו, עבודת עגל מול נביאי הבעל. 

ברגע של בניית עגל הזהב, בני ישראל ממתינים המתנה מורטת עצבים למשה שעלה להר סיני. הם כבר ראו את אלוהים בכבודו ובעצמו, לפני זמן לא רב הם שמעו את קול האלוהים מבשר את עשרת הדברות. 

כלומר, שש מאות ריבוא אנשים ועוד נשים וטף שמעו את קולו של אלוהים, בהתגלות הציבורית היחידה של אלוהים לבני ישראל. הם ראו את הקולות. אף על פי כן, הניתוק ממשה, הציפייה וההמתנה עשו את שלהם והם לא עמדו בניסיון. 

כלי הזהב נלקחו מהעם, העגל נבנה ובני ישראל צהלו סביבו: וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כׇּל הָעָ֔ם אֶת נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאׇזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל אַהֲרֹֽן׃ וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַ-ה' מָחָֽר׃

וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ (שמות לב, 6-3)

העונש לא איחר לבוא כמובן. אלוהים לא התגלה כפלורליסט שמסוגל להכיר בפולחן מקביל לפולחנו.

והנה אנחנו שוב עם נביאי הבעל. אליהו מזמין את הנביאים לרגע של אמת על הר הכרמל (אני מסתכלת מחלון ביתי בעמק יזרעאל ורואה את המוחרקה, אותה נקודה בהר הכרמל שלפי המסורת האירוע המכונן הזה התרחש וכיום עומד שם מנזר קטן). 

מי ינצח? אלוהי ישראל או אלוהי הבעל?

וּקְרָאתֶ֞ם בְּשֵׁ֣ם אֱלֹהֵיכֶ֗ם וַֽאֲנִי֙ אֶקְרָ֣א בְשֵׁם ה' וְהָיָ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֲשֶׁר יַעֲנֶ֥ה בָאֵ֖שׁ ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֧עַן כׇּל הָעָ֛ם וַיֹּאמְר֖וּ ט֥וֹב הַדָּבָֽר׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלִיָּ֜הוּ לִנְבִיאֵ֣י הַבַּ֗עַל בַּחֲר֨וּ לָכֶ֜ם הַפָּ֤ר הָאֶחָד֙ וַעֲשׂ֣וּ רִאשֹׁנָ֔ה כִּ֥י אַתֶּ֖ם הָרַבִּ֑ים וְקִרְאוּ֙ בְּשֵׁ֣ם אֱלֹהֵיכֶ֔ם וְאֵ֖שׁ לֹ֥א תָשִֽׂימוּ׃ וַ֠יִּקְח֠וּ אֶת הַפָּ֨ר אֲשֶׁר נָתַ֣ן לָהֶם֮ וַֽיַּעֲשׂוּ֒ וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁם הַ֠בַּ֠עַל מֵהַבֹּ֨קֶר וְעַד הַצׇּהֳרַ֤יִם לֵאמֹר֙ הַבַּ֣עַל עֲנֵ֔נוּ וְאֵ֥ין ק֖וֹל וְאֵ֣ין עֹנֶ֑ה וַֽיְפַסְּח֔וּ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ וַיְהִ֨י בַֽצׇּהֳרַ֜יִם וַיְהַתֵּ֧ל בָּהֶ֣ם אֵלִיָּ֗הוּ וַיֹּ֙אמֶר֙ קִרְא֤וּ בְקוֹל גָּדוֹל֙ כִּֽי אֱלֹהִ֣ים ה֔וּא כִּ֣י שִׂ֧יחַ וְכִי שִׂ֛יג ל֖וֹ וְכִי דֶ֣רֶךְ ל֑וֹ אוּלַ֛י יָשֵׁ֥ן ה֖וּא וְיִקָֽץ׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלִיָּ֤הוּ לְכׇל הָעָם֙ גְּשׁ֣וּ אֵלַ֔י וַיִּגְּשׁ֥וּ כׇל הָעָ֖ם אֵלָ֑יו וַיְרַפֵּ֛א אֶת מִזְבַּ֥ח ה' הֶֽהָרֽוּס׃ וַיִּקַּ֣ח אֵלִיָּ֗הוּ שְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ אֲבָנִ֔ים כְּמִסְפַּ֖ר שִׁבְטֵ֣י בְנֵֽי יַעֲקֹ֑ב אֲשֶׁר֩ הָיָ֨ה דְבַר ה' אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר יִשְׂרָאֵ֖ל יִֽהְיֶ֥ה שְׁמֶֽךָ׃ וַיִּבְנֶ֧ה אֶת הָאֲבָנִ֛ים מִזְבֵּ֖חַ בְּשֵׁ֣ם ה' וַיַּ֣עַשׂ תְּעָלָ֗ה כְּבֵית֙ סָאתַ֣יִם זֶ֔רַע סָבִ֖יב לַמִּזְבֵּֽחַ׃וַיְהִ֣י׀ בַּעֲל֣וֹת הַמִּנְחָ֗ה וַיִּגַּ֞שׁ אֵלִיָּ֣הוּ הַנָּבִיא֮ וַיֹּאמַר֒ ה' אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָם֙ יִצְחָ֣ק וְיִשְׂרָאֵ֔ל הַיּ֣וֹם יִוָּדַ֗ע כִּֽיאַתָּ֧ה אֱלֹהִ֛ים בְּיִשְׂרָאֵ֖ל וַאֲנִ֣י עַבְדֶּ֑ךָ וּבִדְבָרְךָ֣ עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת כׇּל הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ עֲנֵ֤נִי ה֙' עֲנֵ֔נִי וְיֵֽדְעוּ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה כִּֽי אַתָּ֥ה ה' הָאֱלֹהִ֑ים וְאַתָּ֛ה הֲסִבֹּ֥תָ אֶת לִבָּ֖ם אֲחֹרַנִּֽית׃ וַתִּפֹּ֣ל אֵשׁ ה' וַתֹּ֤אכַל אֶת הָעֹלָה֙ וְאֶת הָֽעֵצִ֔ים וְאֶת הָאֲבָנִ֖ים וְאֶת הֶֽעָפָ֑ר וְאֶת הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָ֖ה לִחֵֽכָה׃ וַיַּרְא֙ כׇּל הָעָ֔ם וַֽיִּפְּל֖וּ עַל פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ה' ה֣וּא הָאֱלֹהִ֔ים ה' ה֥וּא הָאֱלֹהִֽים׃ (מלכים א' י"ח בדלוגים)

בני ישראל תחת משה ואהרון חוו משבר אמונה עמוק, "שכחו" את אלוהים והתמסרו לאליל. נביאי הבעל ייצגו את רוב מי שחי בממלכת ישראל, ש"שכחו" אף הם את אלוהי ישראל ועברו לעבוד את הבעל והתנתקו מהברית עם אלוהים.

הדוגמאות הללו, של סטייה מהדרך ואבדן האמונה מסקרנות אותי מאוד. נדמה, שקבוצה שזכתה לשמוע את אלוהים, לא תאבד את אמונתה כל כך מהר. אבל בכל זאת בני ישראל במדבר מדגימים שוב ושוב שהקשר בין התגלות אלוהית לבין אמונה חסרת ספקות איננה מובנת מאליה. זוהי לא הפעם האחרונה שהם יפסיקו להאמין, או יחוו משבר אמונה. 

ואל מול זה, אליהו, נביא הזעם והקנאות שיוצר ניסים ונפלאות כדי להוכיח שהאלוהים שלו, הוא הוא האלוהים. אבל הוא לא זכר שהאמונה באלוהים היא לא רק דרך מופעי התגלות דרמטיים.

עבורי זהו רעיון גדול שמתקיים במסורת היהודית. אמונה זה דבר מורכב. גם אלו שחוו התגלות ישירה עלולים לחוש משבר באמונה, שיכחה וסטייה מהדרך. הם ישובו לאמונה לא דרך ההתגלות הדרמטית, אלה רק באמצעות מהלך נפשי אינטימי, התמסרות לאלוהים ותקווה לעולם של שלום וטוב. 

כנגד החוטאים בחטא העגל, המדרש מעמיד לנו מודל אחר, קבוצה שלמה שלא חטאה בחטא העגל. הקבוצה הזו הן נשות ישראל:

ותקרבנה בנות צלפחד – אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים. שכך אתה מוצא: שאמר להם אהרן, "פרקו נזמי הזהב" (שמות ל"ב, 2), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם" (שמות ל"ב, 3), והנשים לא השתתפו במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה וישובו "וילנו עליו [את] כל העדה" (במדבר י"ד 36) עליהם נגזרה גזירה, שאמרו לא נוכל לעלות (במדבר י"ג, 31), אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה מן הענין, כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש (במדבר כ"ו, 65), [איש] ולא אשה, על מה שלא רצו להכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשת מדין לפרשה זו, שמה שפרצו האנשים גדרו הנשים. (מדרש תנחומא פרשת פנחס סימן ז)

הנשים לא השתתפו במעשה העגל ולא בחטא המרגלים. 

הן לא איבדו אמונה. 

מכיון שאני נזהרת מכל פרשנות מהותנית (גם אם היא חיובית כלפי נשים במקרה הזה), אני רוצה לנסות ולחשוב על התכונה האנושית של אמונה שאיננה מתערערת, בין אם היא נשית ובין אם אנושית. 

מה היא אותה תכונה? 

עבורי, האמונה של נשות ישראל, היא לא אמונה פנאטית או אלימה. היא לא האמונה שאלוהים הוא כל יכול ובעל כוח לשנות את ההיסטוריה. היא האמונה שברגעי הדממה, אלוהים נוכח. ברגעי הלידה, היצירה, בתקווה לעתיד שיבואו, בעיני ילדינו, בתנודות הטבע, שם אלוהים נמצא. התגלות זה נחמד, אך לא הכרחי. האמונה באלוהים היא מהלך נפשי של כמיהה וערגה, רצון להתחבר אל הבריאה והבורא. עם אמונה כזו לא עוברים אל העגל או הבעל, כי הם אינם מפתים.

אבל זוהי גם אמונה שקשה לחנך אליה, כי היא שקטה, לא מתלהמת וצומחת מתוך נבכי הנפש. 

אז בשבת זו, אני רוצה לומר לאליהו - אל תבזבז את זמנך על מופעי אש ועשן דרמטיים כדי להוכיח את קיומו של אלוהים. תחפש את אלוהים בצחוק הילדים, בבכי של תינוק שאך נולד, ברגעי השקיעה והזריחה, בזרימת המים, במעשה של חסד בין אדם לרעהו. 

בואו נלמד מנשות ישראל, שלא איבדו אמונה גם במסעות ארוכים במדבר, שהחיו את משה והצילו אותו ובזכות צדקנותן נגאלנו ממצרים. 

שבת שלום