הדרשה השבועית

פרשת ויקרא

הפטרה חלופית לשבת זכור

הרב פרופ' יהוידע עמיר

הפטרה חלופית לשבת זכור, תשפ"ב (בה נקראת פרשת ויקרא): מלאכי ד, 18-1

הִנְנִ֤י שֹׁלֵ֙חַ֙ מַלְאָכִ֔י וּפִנָּה דֶ֖רֶךְ לְפָנָ֑י וּפִתְאֹם֩ יָב֨וֹא אֶל הֵיכָל֜וֹ הָאָד֣וֹן׀אֲשֶׁר אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֗ים וּמַלְאַ֨ךְ הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר אַתֶּ֤ם חֲפֵצִים֙ הִנֵּה בָ֔א אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וּמִ֤י מְכַלְכֵּל֙ אֶת י֣וֹם בּוֹא֔וֹ וּמִ֥י הָעֹמֵ֖ד בְּהֵרָאוֹת֑וֹ כִּי הוּא֙ כְּאֵ֣שׁ מְצָרֵ֔ף וּכְבֹרִ֖ית מְכַבְּסִֽים׃ וְיָשַׁ֨ב מְצָרֵ֤ף וּמְטַהֵר֙ כֶּ֔סֶף וְטִהַ֤ר אֶת בְּנֵֽי לֵוִי֙ וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה׃ וְעָֽרְבָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלָיִם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹנִיֹּֽת׃ וְקָרַבְתִּ֣י אֲלֵיכֶם֮ לַמִּשְׁפָּט֒ וְהָיִ֣יתִי׀עֵ֣ד מְמַהֵ֗ר בַּֽמְכַשְּׁפִים֙ וּבַמְנָ֣אֲפִ֔ים וּבַנִּשְׁבָּעִ֖ים לַשָּׁ֑קֶר וּבְעֹשְׁקֵ֣י שְׂכַר שָׂ֠כִ֠יר אַלְמָנָ֨ה וְיָת֤וֹם וּמַטֵּי גֵר֙ וְלֹ֣א יְרֵא֔וּנִי אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה לֹ֣א שָׁנִ֑יתִי וְאַתֶּ֥ם בְּנֵֽי יַעֲקֹ֖ב לֹ֥א כְלִיתֶֽם׃ לְמִימֵ֨י אֲבֹֽתֵיכֶ֜ם סַרְתֶּ֤ם מֵֽחֻקַּי֙ וְלֹ֣א שְׁמַרְתֶּ֔ם שׁ֤וּבוּ אֵלַי֙ וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֥ה נָשֽׁוּב׃ הֲיִקְבַּ֨ע אָדָ֜ם אֱלֹהִ֗ים כִּ֤י אַתֶּם֙ קֹֽבְעִ֣ים אֹתִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה קְבַֽעֲנ֑וּךָ הַֽמַּעֲשֵׂ֖ר וְהַתְּרוּמָֽה׃ בַּמְּאֵרָה֙ אַתֶּ֣ם נֵֽאָרִ֔ים וְאֹתִ֖י אַתֶּ֣ם קֹבְעִ֑ים הַגּ֖וֹי כֻּלּֽוֹ׃ הָבִ֨יאוּ אֶת כׇּל הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד בְּלִי דָֽי׃ וְגָעַרְתִּ֤י לָכֶם֙ בָּֽאֹכֵ֔ל וְלֹא יַשְׁחִ֥ת לָכֶ֖ם אֶת פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֑ה וְלֹא תְשַׁכֵּ֨ל לָכֶ֤ם הַגֶּ֙פֶן֙ בַּשָּׂדֶ֔ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְאִשְּׁר֥וּ אֶתְכֶ֖ם כׇּל הַגּוֹיִ֑ם כִּֽי תִהְי֤וּ אַתֶּם֙ אֶ֣רֶץ חֵ֔פֶץ אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃      חָזְק֥וּ עָלַ֛י דִּבְרֵיכֶ֖ם אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה וַאֲמַרְתֶּ֕ם מַה נִּדְבַּ֖רְנוּ עָלֶֽיךָ׃ אֲמַרְתֶּ֕ם שָׁ֖וְא עֲבֹ֣ד אֱלֹהִ֑ים וּמַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י שָׁמַ֙רְנוּ֙ מִשְׁמַרְתּ֔וֹ וְכִ֤י הָלַ֙כְנוּ֙ קְדֹ֣רַנִּ֔ית מִפְּנֵ֖י יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְעַתָּ֕ה אֲנַ֖חְנוּ מְאַשְּׁרִ֣ים זֵדִ֑ים גַּם נִבְנוּ֙ עֹשֵׂ֣י רִשְׁעָ֔ה גַּ֧ם בָּחֲנ֛וּ אֱלֹהִ֖ים וַיִּמָּלֵֽטוּ׃ אָ֧ז נִדְבְּר֛וּ יִרְאֵ֥י יְהֹוָ֖ה אִ֣ישׁ אֶל רֵעֵ֑הוּ וַיַּקְשֵׁ֤ב יְהֹוָה֙ וַיִּשְׁמָ֔ע וַ֠יִּכָּתֵ֠ב סֵ֣פֶר זִכָּר֤וֹן לְפָנָיו֙ לְיִרְאֵ֣י יְהֹוָ֔ה וּלְחֹשְׁבֵ֖י שְׁמֽוֹ׃ וְהָ֣יוּ לִ֗י אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת לַיּ֕וֹם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֣ה סְגֻלָּ֑ה וְחָמַלְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁר֙ יַחְמֹ֣ל אִ֔ישׁ עַל־בְּנ֖וֹ הָעֹבֵ֥ד אֹתֽוֹ׃ וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ׃

****

על בחירת ההפטרה, תכניה וערכיה. – הפטרת זכור חלופית / הרב פרופ' יהוידע עמיר


שמואל א' ט"ו 34-1 (ספרדים), כנ"ל 34-2 (אשכנז), כנ"ל 15-2 + 22 (הצעה רפורמית)

שני אתגרים שלובים מציבה בפנינו שבת פרשת "זכור" השנה: מצוות הזיכרון והמצווה "לראות" בין צדיק לרשע, בין חפצי חיים ומחוללי מוות והרס.

ככל שנה מציבה השבת שלפני פורים את אתגר משמעו, גבולותיו וציוויו של הזיכרון ההיסטורי. לצד פרשת השבוע הרגילה (השנה, שבה פורים חל באדר ב, זו פרשת ויקרא), אנו נקראים לקרוא את פסוקיה של פרשת "זכור". שזורים בה ציוויים מקודשים, האמורים לכונן את הקיום האנושי והיהודי, עם יסודות מטמאים ומחללי-קדושה, שמצווה עלינו לדחות מכול וכול. היא פותחת בתביעה לזכור, בתביעה לעצב את כברות הדרך של ההווה והעתיד התרבותי-הדתי מתוך התייחסות מעמיקה אל כברות הדרך שהובילו עד הנה. זיכרון היסטורי וזיכרון תרבותי, אשר אירע ותועד ואשר מספר המיתוס שהתקדש. הזיכרון הבונה והיוצר הוא-הוא ליבתה של התרבות היהודית, כדברנו בכל ליל שבת: "זכר ליציאת מצרים"; "זיכרון למעשה בראשית". ממנו נגזרת המצווה לאהוב את הגר ולרדוף שלום וצדק. ממנו נגזרת החובה לשלב אהבת ישראל ואהבת האדם והאל, לחזק ולאמץ את המשכיותו ופוריותו של קיום יהודי השואף להיות ברכה לנו וברכה לכל משפחות האדמה. זיכרון זה אינו שזור רק, ואפילו לא בעיקר, מרגעי שמחה ורווחה. גם הרבה סבל, הרבה עמידה נוכח הרוע. זיכרון היסטורי כן נושא עימו גם הרבה "את אשר עשה לך" לצד "אשר עשה" לאחרים ואת אשר עוללנו אנו בחטאינו. ללא כנות כאובה זו לא ייקנה לזיכרון ערך מחייה ומשרה ברכה.

אבל פסוקי פרשת "זכור" מידרדרים מאיגרא רמה זו אל תהומות "מחה תמחה את זכר עמלק", שכפשוטם טמונה בהם קריאה להשמדת עם, לרצח אוכלוסיות שלמות, למעשה שטני המתדמה למצווה אלוהית. את עניינו המחריד של פשט זה מפרטת ההפטרה המסורתית (שמואל א טו; בשינויים קלים בין מנהג ספרד ואשכנז), המספרת על מלחמת שאול בעמלק ועל המצווה שקוימה כמעט במלואה לרצוח גברים, נשים וטף, להרוג ולהרוס כל זכר לקיומם, לחייהם ולרכושם. הרבה מאמץ הושקע בפרשנות מיטיבה, שתעקר את הפשט ותציב במקומו דרש מרבה חיים. אך לעולם אין ביד הפרשנות, ותהא חכמה ומעמיקה ככל שתהא, למחות כליל את הפשט, ובמקרה זה את קללתו הממאירה. במיוחד בימינו אלה, מצווה עלינו להיבדל ממנה. מצווה עלינו להציב כנגד מצוות ההשמדה שבפרשת "זכור" את האמונה מעניקת החיים בהידברותם הכנה והאמיצה של יראי ה', מכל הדתות והעמים, הרואות והרואים זה בזה אחיות ואחים, אלה המפלסים דרכם להידברות ולשותפות; "וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". 

ימים אלה של שנת 2022 שבים ומלמדים אותנו עוד אמת חשובה. על השותפות, ההידברות, השאיפה לשלום ולצדק, להיכון על אדני עמידה איתנה וחסרת פשרות נגד הרֶשע המתיימר לקבוע סדרי עולם, על הבחנה ללא טיוח "בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ". אכן, אנו אמונים על סובלנות, על רוחב דעת ועל פלורליזם. אך אלה, אין דינם להידרדר לעצימת עין בפני העוול, להתעלמות מדברי הזדון והשקר, לשוויון נפש כלפי ההרס, הטרור, הרמייה וההרג. אם לא נוקיע את הרֶשע, אם לא נאבק עד כלות בשקר, אם לא נתגונן כנגד הזדון – יהרסו חיינו, תימוג אנושיותנו, נימצא נותנים יד להחרבת עולמו של האל. כשם שזיכרון העבר לא יהא כן ופורה אם לא יימצא בו מקום להתמודדות עם הרוע והסבל שבעברנו, כך ההווה והעתיד – המצווה והאמונה – עשויות להיבנות רק על אדני מחויבות לעשות כל שלאל ידינו לסייע למופצצים, למורעבים, לנעקרים, למאבדים את קרקע חייהם ואת חירותם. רק כך נשכיל להיות, אנו הישראליות והישראלים, אנו היהודיות והיהודים, אנו בני ובנות האדם שנבראנו בצלם אלוהים - "אֶרֶץ חֵפֶץ" לפני "ה' צְבָאוֹת".  

בעוד ימים אחדים נקרא את האגדה על הימים הרחוקים ההם, שבהם נחו המעונים והנרדפים מאויביהם שביקשו להכחידם, ונציין את אדר כ- חֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב (אסתר ט, 22). עוד רחוק מאוד הרגע שבו מבקשי שלום וצדק, חירות ואמת יוכלו לחגוג כך את הימים הבאים לקראתנו. בנו, באמונתנו, בצלילות הכרעתנו הדתית והמוסרית, במעשינו, לכונן תקווה שנזכה לבואו של "מלאך הברית", שאכן נהיה ראויים, כעם וכאנושות, "לַעֲשׂוֹת ... יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".  

שבת שלום