הדרשה השבועית

פרשת אחרי מות

מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד

הרבה גילה קן


שמואל ב' כ"ב 51-1 (כל המנהגים)  יהושע ג' 17-5 (המלצה רפורמית) 

בהפטרה החלופית לשביעי של פסח משחזרים עבורנו את קריעת ים-סוף שהתרחשה בעת הבריחה מארץ מצרים, עליה קראנו בתורה. ממש ברגע הכניסה לארץ מתרחש נס נוסף ודומה ובו קורעים את מימי הירדן. 

כמו וילונות של מים או מקווי טהרה אדירים - העם מתקדש בכניסתו למדבר וביציאה ממנו, או אם נחזור לדימוי הווילון, המסך עולה ואז יורד על חיי המדבר, והעם נכנס אל תחילתם של חיי קבע. 

בואו נתבונן ברכיב אחד מסיפור חציית הירדן: וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים …. בְּמֵי הַיַּרְדֵּן מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה וְיַעַמְדוּ נֵד אֶחָד. אילו היה מדובר בסיפור עכשווי, יש סיכוי טוב שבני ישראל היו הולכים ומקימים לעצמם גשר מעל למי הירדן השוצפים. אולי אפילו היו בונים גשר מפואר, גשר - עד, בולט למרחוק שיזכיר לכל העוברים ושבים את אירוע כניסתנו לארץ. אם לא גשר, אולי היו בונים סכר שיסיט את המים ממסלולם ויאפשר מעבר רגלי לבני האדם, וכדרכם של סכרים, אזור אחר היה מוצף וכל תוואי האדמה היה משתנה. 

אך "כפות רגלי" הכהנים עושות כאן מעשה עדין הרבה יותר, ולמרות שמדובר בנס, ניתן ללמוד ממנו. אולי דווקא עדינות המעשה היא הנס. בני ישראל לא משנים את כל הסביבה על מנת לאפשר להם מעבר קל ובטוח, אלא מוצאים פתרון (נכון, במקרה הזה נס) שבו כמו במעבר חציה עוצרים הכהנים את תנועת המים רק לפרק הזמן הנדרש כדי שכולם יחצו בבטחה. לאחר מכן, הזיזו את כפות רגליהם והשיבו את המים אל מסלולם הטבעי: "וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כׇּל גְּדוֹתָיו׃" (יהושע ד, 18). 

הדור שלנו אינו הדור הראשון להבין את חשיבותן של כפות רגלים, ויותר מכך את המשמעות העצומה שבזיהויה של טביעת כף רגל. נגיעה בכף רגלה או רגלו של אדם היא פעמים רבות פעולה אינטימית או פעולה של טיפול ודאגה, וזיהוי טביעות רגלים היא דרכם של אנשים מאז ומעולם להכיר מי מסתובב סביבם - אויב, ציד או חבר. 

כיום אנחנו לומדות ולומדים להכיר לא רק את טביעות הרגלים של אחרים, אלא באופן מטאפורי גם את טביעות כף הרגל שלנו, כלומר, את ההשפעה שיש לאורח החיים שלנו על יכולתה של האדמה לשאת אותנו. הדבר הזה חשוב ברמה האישית המתייחסת לעומס הפרטי שאנחנו מפילים על המערכת האקולוגית העולמית, אך מעבר לכך היא כלי חשוב להבין את עוצמת ההשפעה שיש לפעולות של ארגונים גדולים ומדינות. [למקרה שטרם יצא לכם לעשות זאת, הנה שאלון קצר שהעלה מרכז השל לקיימות שבו את/ה יכול/ה לבחון את עוצמתה של טביעת כף הרגל האקולוגית שלך]. 

למקרה שתהיתם, עם ישראל לא נמנע לחלוטין מהתערבות בנהר, ורגע לפני שהמים חוזרים למקומם הם אוספים שתים עשר אבנים גדולות ובונים גל-עד במקום שבו חנו בלילה הראשון בארץ. 

מותר לנו להיות חלק מהעולם, להזיז אותו, לגעת בו, ליצור את עצמינו וזיכרונות חיינו מתוך חומרי האדמה. זה נכון כל עוד אנחנו מאפשרים למים (או לאויר, לעצים ולבעלי החיים) לשוב למקומם וללכת כתמול שלשום. 

בחג עלינו לזכור להלל ולהוקיר את שפעת החיים יוצאת הדופן על כוכב הלכת שלנו! 

חג אביב שמח