הדרשה השבועית

פרשת קדושים

סמל המדינה בחזון זכריה - שבת קדושים, מחר חודש, הפטרת שבת תקומה

הרב עודד מזור


הפטרת שבת תקומה: זכריה ד' 14-1 (מנהג רפורמי)

בשבת שעברה, יום אחרי שביעי של פסח, התחילה תקופה של שלושה וחצי חודשים בה העולם היהודי יחיה עם פער מהותי בין ארץ-ישראל לבין התפוצות. כשאנחנו, הקהילות הישראליות על עדותיהן וזרמיהן קראנו מן התורה את פרשת "אחרי-מות", בקהילות רבות ברחבי העולם ציינו את יום טוב שני של גלויות, יום שמיני של פסח, עם הקריאה המיוחדת ליום הזה. כך נדחתה פרשת "אחרי-מות" לשבת הקרובה, כשבארץ נקרא כבר את פרשת "קדושים". הפער הזה יימשך עד תחילת חודש מנחם-אב, בה יקראו בתפוצות את פרשת מטות-מסעי ובארץ את פרשת מסעי ונסגור את הפער. כך נקרא כולנו את פרשת "דברים" בשבת "חזון", השבת המקדימה את ט' באב.

העובדה הזו חשובה כאמירה כללית, וחשובה ספציפית גם כשאנו נתייחס לקריאת ההפטרה בשבת הקרובה: יש הרבה מצבים בהם לא "כל עם ישראל עושה אותו דבר". ריבוי מנהגי העדות, מסורות ייחודיות של קהילות, הבדל בין ישראל לתפוצות – ההלכה והמנהג ביהדות יודעים להכיל שוני, הבדל, מגוון וריבוי.

לפרשת "קדושים" יש לכתחילה לפחות שלושה מנהגי הפטרה: יש הקוראים בספר עמוס פרק ט' 15-7, יש הקוראים ביחזקאל כ"ב 16-1 ויש הקוראים ביחזקאל כ', 1 או 2 – 15 או 20 . כל ההפטרות הללו עוסקות בתוכחות הנביאים על כך שעם ישראל אינו מקיים את הציוויים – האיסורים והחובות – שבפרשה: התקדשות בחיי החברה והמוסר הציבורי, ביחסים שבין אדם לחברתו וחברו, ובבניית קהילת קודש.

אבל השבת הזו היא גם יום לפני ראש-חודש אייר, ולכן יקראו בה בקהילות רבות, הן בארץ והן בתפוצות, את הפטרת "מחר-חודש", בשמואל א' פרק כ'. על ההפטרה הזו ותוכנה כתבתי בהזדמנות קודמת, https://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=4068 , ושם הצעתי שהחיבור בין ההפטרה הזו לבין ערב ראש-החודש הוא לא רק בפתיחה שממקמת אותנו, הקהילה הקוראת, ואת יונתן ודוד באותו תאריך סמלי – יום לפני תחילת החודש העברי החדש – אלא גם בתיאור אלגורי של מחזוריות: שאול מסיים את תקופתו, עוד מעט דוד "יזרח". גם תקופת מלכותו של דוד תגיע בעתיד להתמעטות ולסיום, ואז יתחיל מחזור חדש של מלך אחר. ולא רק במלכים מדובר כאן. "זריחה, שקיעה...", מחר-חודש, העתיד יביא התחדשות שמשמעותה גם פרידה ממה שהיה לפני כן. ההחלטה היא שלנו אם להשליך כידון על החידוש שהמחר יביא, או לחבק אותו באהבה ולכרות ברית בין העבר לעתיד.

כשם שבקהילות רבות הפטרת "מחר-חודש" דוחה את הפטרת פרשת השבוע, בקהילות התנועה שלנו יש סיבה גדולה וחשובה אף יותר לדחות גם את הפטרת "מחר-חודש", והיא העובדה שאנו בשבת שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ויום העצמאות – "שבת תקומה". כאשר חכמי ומנהיגי ישראל קבעו הפטרות מיוחדות לשבתות שלקראת מועדים חשובים – השבתות שלפני פורים ופסח, שבת שובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים – הם הורו לנו את החשיבות לציין את חשיבותם של אירועים על-ידי קריאה מיוחדת, בתורה או בנביאים, שתהיה חלק מההכנה לבוא המועד. לכן, בימי המעבר מזיכרון השואה לאחריות שבעצמאות, נקרא הפטרה מן הנביא זכריה בפרק ד', 14-1.

זכריה רואה חיזיון, מראה בחלום ובו תמונה המוכרת לכולנו כסמלה של מדינת ישראל: מנורת זהב ושני זיתים מצדיה. התמונה מגיעה גם עם פירוש – מנורת המקדש המוזהבת (שקרוב לוודאי לא נראתה כמו התמונה שבסמל המדינה, המעוצבת על-פי תבליט המנורה שבשער טיטוס ברומא), המביאה את האור האלוהי לעולם, היא רמז לרוח האל השורה על העם ועל ירושלים. ההסבר של המלאך המדבר בחיזיון עם הנביא זכריה אינו רק על מה המנורה מייצגת, אלא גם למה היא מתנגדת, מה היא פוסלת: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת. זכריה, המתנבא בימי שיבת ציון, מחזק את השבים ואת מעשה הבניין בירושלים, מאחל ומבטיח התגשמות של ימים מבורכים שאינם בנויים על עוצמה פיזית אלא על שאר-רוח, אור של נוכחות אלוהית בקרב העם. ענפי הזיתים, אשר מזיתיהם יוכלו בני ובנות העם להפיק שמן ולהוסיף אור, הם ברכת שפע כלכלי וחיים של רווחה ולא צער.

בין פירוש הסמליות שבמנורה למשמעותם של הזיתים, הנביא לומד שהעושר הזה לא יכול להתגשם רק בציפייה שיבוא מן השמים – זו מלאכה אנושית, ארוכה ומורכבת של ייסוד בית, מלאכה שיש בה הרבה ימים של מאמץ על פרטים קטנים – "יום קטנות". אסור לבוז ליום קטנות. הוא לא הפרעה בדרך, הוא לא מכשול, הוא לא עדות לכישלון. הוא הדרך בה חייב העם לעבור, וכל יחיד ויחידה חייבים לעבור בהם בפני עצמם. גם אם התהליך נראה ארוך מאוד, יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה – הוא יזכה להשלמת הבניה, לראות בהגעה אל היעד. 

ואם זה עוד לא קרה – "סימן שעוד לא הגענו, והאופק עוד רחוק, וליבך עודו פתוח אל ארבעת הרוחות, וצריך להמשיך ללכת, וצריך להמשיך לצעוד, והדרך עוד מושכת. ארוכה" כמו שכתבה נעמי שמר. ואולי לא נזכה שיתקיים בנו מה שהובטח לזרובבל, גם לייסד וגם לבצע ולהציב את האבן הראשה בראש המבנה המושלם. אולי חובתנו היא דווקא לשמוע ולהשמיע את דברי התוכחה על כישלונות ביצירת החברה שעוד לא מגשימה את "קדושים תהיו"; להיות חלק מתהליך מורכב של "מחר-חודש", בחילופים כואבים של הנהגה והגמוניה, שקיעה וזריחה מחודשת. ועדיין, קריאת ההפטרה מן הנביא זכריה מזכירה את ההבטחה הכפולה של החזון: מנורה מאירה וענפי זית שופעים יחד עם ימי קטנות שעלולים לעורר בוז, אבל הם הם ההגשמה. ועל כל מאמץ כן שכזה – תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ.

שבת שלום, חודש טוב וחג עצמאות שמח