הדרשה השבועית

פרשת אמור

הפטרת אמור / הרבה אסנת אלדר

הרבה אסנת אלדר


יחזקאל מ"ד 31-15 (כל הנוסחים). יחזקאל ל"ד, 24-15 או נחמיה ז' 72- ח' 18  (הצעה רפורמית) 

ניתן למתוח חוט שני דק בין מצב העם בגולה, לבין ה'גלות' שנכפתה עלינו בשנתיים של מגיפת הקורונה. ממש כמו הנביא, גם אנחנו חלמנו על השגרה, על החזרה לחיים שידענו לפניה. אולם, שלא כמו יחזקאל וחזונו, האם נדע לתת לזהות היהודית והישראלית המגוונת שנתגלתה בשנתיים האחרונות, מקום ותוקף?

חזון יחזקאל מציג אפשרות לקיום עתידי לחזור ולשמש בקודש בבית המקדש בירושלים. כחלק מחזונו הוא מזמין את כהני בני צדוק, נאמני בית דוד, לחזור ולתפוס את מקומם ככוהני המקדש. דאגתו של יחזקאל לכוהנים מבני צדוק אינה מפתיעה, שכן הוא נמנה עליהם. 

על אף היסודות האוטוביוגרפים המשוקעים בחזון, אני מבקשת לקרוא אותו כאפשרות להתמודדות עם מציאות מורכבת, לא ברורה, כזו המאיימת לשמוט את הקרקע מתחת לכל המוכר והידוע.

בד בבד לאפשר לקולות המושתקים, אלה שלפעמים במציאות מורכבת מעיזים להישמע, להפוך לנוכחים יותר בחיינו. 

יחזקאל מנבא את נבואות הנחמה שלו בגלות. הוא מתאר מציאות עתידית שבה יחזרו הכהנים הלויים מבני צדוק לכהן בקודש ומפרט בסבלנות ובאריכות על האופן שבו יחזירו את פולחן ה' לבית המקדש ואת הבגדים שיהיה עליהם ללבוש. הכהנים הלויים אף מצווים על סוג מסוים של תספורת, לא מגולחת מדי ולא גדלה פרא. זאת ועוד, מפרט הנביא את האיסורים שהם ייקחו על עצמם, כל זאת כדי להפוך אותם להיות קדושים, נבדלים מיתר העם. 

בעמדנו אל מול מציאות קשה, מתמשכת, המאיימת על סדרי החיים הבסיסיים ביותר שלנו, שלא לומר על אורחות חיינו ועל ערכינו, הרי שאנחנו מבקשות ומבקשים לתקוע יתדות של יציבות ובטחון בתוכה. כאלה הם טקסים וריטואלים, המחזקים את השותפים בהם, נותנים תחושה שיש משמעות בעולם ויש פשר.

הצורך בהגדרה מדויקת של מעמד גבוה יכול גם הוא להיות מוסבר בצורך לקבע גבולות בתוך מציאות לא ברורה. יצירה מחדש של מעמד גבוה, מובדל מהעם, תביא איתה את התקווה למציאות אחרת. 

יכולנו לשאול אם לא נלמד מאומה מהסבב הראשון של עבודת הקודש בפולחן? האם לא למדנו כלום ממלאכותיות יצירת המעמדות טרם החורבן, משעבוד של רוב העם למען אליטה, שברגעי האמת, מיהרה לעזוב ולהשאיר אחריה את דלת העם?

יכול להיות שיחזקאל לא ידע ולא יכול היה ליצור בחזונו מציאות עתידית אחרת מזו שראה במו עיניו. יכול להיות שהיכולת לחלום, בגדול, מחוץ לקופסה, היא לא נחלת איש הגולה, אלא רק מי שחי ריבון בארצו. 

במובן מסוים, דומה הדבר לאופן שבו חזרו הטקסים בימי הזיכרון והעצמאות, להתקיים ממש כשהיו בעבר, במציאות טרם המגיפה. 

עברנו שנתיים שבהן לא יכולנו לקיים את הריטואלים והטקסים כסדרם. ימי הזיכרון ויום העצמאות נאלצו לקבל פנים אחרות, משפחתיות יותר, מעוטות משתתפים. ניתן היה להניח, כי רוב הטקסים יחזרו ברגע שהמגיפה תמוגר, אולם ניתן היה לקוות, כי משהו מהשנתיים האחרונות יישמר. הממלכתיות שנאלצה לזוז הצידה בגלל המגיפה, פינתה את מקומה למופעים רבים ומגוונים של זיכרון, של עצמאות, של האפשרות לנכס מחדש את הזהות הישראלית של כל אחד ואחת מאיתנו.

בדומה ליחזקאל, היו מי שביקשו להחזיר את הממלכתיות רבת ההוד על כנה. זו ממלכתיות הלובשת פנים שונות מפולחן ה' בבית המקדש, אולם גם לה סמלים ומלבוש ודרכי הבעה חד משמעיות. זו ממלכתיות שלא מפנה מרחב לגוונים התרבותיים היהודים והישראלים הרבים בחברה. 

היו גם מי שביקשו להביא אל המרחב הישראלי קולות נוספים, לא פחות פטריוטים או אוהבים, אבל מורכבים יותר, כאלה המבקשים להבנות זיכרון דורות שצומחת מתוכו עשייה חברתית, כלל ישראלית ולא רק יהודית.

אולם, גם השנה הטקסים חזרו על עצמם, ממש כמו לפני המגיפה. מלבושים ודרכי הבעה והשימוש הבלתי פוסק ב'אנחנו' וב'הם'. 

חזונו של יחזקאל יהפוך ברבות הימים למציאות קצרת מועד. היא לא תעמוד במבחן הזמן, הכהנים הלויים מבני צדוק ירדו מהר מאד מעל בימת ההיסטוריה וישאירו אותנו עם לקח מוסרי הבוחן מחדש את נחיצותם של מעמדות חברתיים. מתוכו תיוולד ידיעת חשיבות ריבוי הקולות, חשיבות מגוון הדעות והיופי שבחידושה של מסורת אבות ואימהות.

מי ייתן ונדע גם אנחנו למפות את היסודות בחיינו שמעניקים לנו תקווה, בטחון ויציבות, אלה הם יסודות שמהם יבנו הריטואלים שלנו, הטקסים העתידיים המעצבים את זהותנו ואת תרבותנו. 

ומי ייתן שגם בתוך מציאות מורכבת, מבהילה, נדע להקשיב לקולות השונים הסובבים אותנו וניתן להם מקום. 

דווקא מבין הקולות הרבים יפציעו הבהירות, המשמעות והפשר.

שבת שלום