גרסת הדפסה
שלח/י לחברהדרשה השבועית
פרשת בלק
עם ה' או בלעדיו
הרבה מירה רז
פרשת 'בלק' היא פרשה מרתקת
במה דברים אמורים?
עם ישראל עומד לפני צליחת הירדן. כל העמים שמעו את אשר עשה ה' לישראל עד כי נמס לבבם. בלק מלך מואב רצה לשבור את מחסום הפחד ופנה אל האדם שהיה ידוע בכישוריו הרוחניים המופלאים ובקי גדול בעיניני ניחוש וקסם על מנת שיקלל את ישראל ובכך ינסוך אומץ בלב עמו ובלב עמים אחרים לעמוד בדרכו של עם ישראל ולא לאפשר לו להכנס לארץ אבותיו.
וכך אומר בלק לבלעם: "וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה (מלשון 'ארוּר') לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ".
בלעם מתגלה כאיש סתירות. מצד אחד יש לו ממש דיאלוג עם אלהים. כתוב למשל: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ..."
ובלעם עצמו אומר: "אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב--לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי ה' אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה..."
מצד שני הוא משתמש בכל הידע הרוחני/אנרגטי שלו לקלל את ישראל כאשר אלהים אומר לו במפורש:
"...לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא".
כיצד נסביר סתירה זו?
בלעם נחשב נביא גדול, כמשה בקרב אומות העולם. לא סתם התאמץ מלך מואב לשלוח מארצו שליחים אל בלעם, למרות המרחק הגדול ממואב (דרום ירדן דהיום) עד למקום מושבו ליד נהר פרת (עירק של היום). לאחר שהוא שומע את בקשתם אלהים אומר לו שני דברים:
"...(1) לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם (2) לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.
בלעם משיב לעבדי המלך המחכים למוצא פיו: "... מֵאֵן ה', לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם".
הוא לא אומר להם שלא יוכל לקלל את העם הזה כיון שלקללתו לא תהיה שום השפעה מול כוחו של אלהים. הוא לא אומר להם מה שאדם כמוהו אמור לדעת (וכנראה יודע) שברכה או קללה באים אך ורק מהקב"ה, ואם נדמה למישהו שהוא מקור הברכה או הקללה (כמו שהאמין מלך מואב בלק לגבי בלעם) – הרי שהוא עובד עבודה זרה, כלומר מאמין בכוחו לשעבד את אלהים לרצונו.
בלעם רק אומר: נאסר עלי ללכת עמכם
נראה לי שיש כאן משהו עמוק יותר שעולה מן העובדה שבפעם השניה שבאים שליחי המלך אליו הוא מזמין אותם ללון אצלו את הלילה ומקווה שלאחריו "...וְאֵדְעָה, מַה-יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי ".
מענין – האם ציפה בלעם שאלהים ישנה את דעתו? שיגיד לו : אתה יודע מה
כמו רופא, שיודע שאינו יכול לעזור לחולה ובמקום להודות שלמרות כל הידע שלו אין לו מזור בשבילו, רושם תרופה ביודעו שלהזיק – לא תזיק אבל גם להועיל לא תועיל
אולי לכם נדמה שאני כל יכול, אבל אני – לא!
והנה למרבה הפלא, התשובה שבאה מה' באותו הלילה היתה:
"קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" על כך אמרו חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לֵילֵך בה, מוליכין אותו", כלומר – כאשר אנו מתעקשים על דרך שאינה תואמת את הצדק המתבטא באיזון ובהרמוניה של החיים, במציאות של אחדות הניגודים שאנו אמורים ליצור, אזי מאפשר לנו היקום (החיים, ה' וכו') ללכת בדרך שאנו מתעקשים עליה כדי ללמוד את השעור
מהרגע שהסכים בלעם ללכת אל מואב ולקיים את טקסי הפולחן שלו במקום גבוה הצופה על מחנה בני ישראל במדבר, כדי לקללם, מתחילה (ללא ידיעתו) מסכת יסוריו
ישנה הבחנה פרשנית מיוחדת כדי שיפנימו לומדי-התורה רעיון זה
אלהים אומר לבלעם: "קוּם לֵךְ אִתָּם" וכאשר הוא עושה זאת כתוב: "וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב ".
ללכת עִם (עימם) מרמז על חיבור חזק הרבה יותר מאשר ללכת אִתָּם. יש מצב בו המחבר בין ההולכים הוא רק ההליכה עצמה, אך יש מצב בו הכוונה היא המחברת בין ההולכים
כשאלהים אומר לו לך 'איתם' אין הוא מתכוון לך 'עימם', אבל בלעם כבר היה עימם עוד לפני ההליכה ולכן - "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו"
בתום מקרה האתון אומר בלעם למלאך ה': "...חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי" (לא אומר – אכן רע בעיני הדבר אשובה לי)
"...לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס (=אבל, בלי אפשרות לערער) אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר; וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם, עִם-שָׂרֵי בָלָק ".
כלומר – אתה חייב לחוות את תוצאות חוסר ההבנה שלך את עצמך, ובכך תהיה גם תועלת גדולה יותר לעולם
את התפילה בבית הכנסת אנו פותחים דווקא במשפט המפורסם מתוך ברכתו של בלעם:
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל ".
באמרנו זאת אנו זוכרים שתמיד על כל קללה גוברת אמונה תמימה
מי שמאמין בעין רעה, במקום לחפש לחשים ומעשי-כשפים להפטר ממנה, שילַמֵד את עצמו להתפלל תפילה זכה מתוך אמונה תמימה בטוב שגובר תמיד על הרע; אמונה בקב"ה שמייצג עבור המאמין התמים (השלם) את אותו חוק רוחני האומר שקיים טוב מוחלט שהוא מעל לכל הסבל ותחושת חוסר המשמעות. מעל לחיים שלנו על פני האדמה קיימת פרספקטיבה גבוהה מאוד שצופה "מקצה העולם ועד סופו" (חגיגה י"ב ע"א) ודרכם של כל המקללים והמברכים מוליכה אליה. שם יגיעו אל השלווה ואל המנוחה.
© 2021 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל יצירת קשר | מפת אתר | כל הזכויות שמורות.